כשאני שזוף ומעט שרוף,

כשלחיי צבועות באדום של צריבה, התיישבתי בסלון בשישי בערב.

מעין ארוחת ערב מאולתרת. אנו לא משפחה של טקסים וארוחות.

ישבו הוריי, אחותי ואני.

ארוחה קלה לפני שאני יוצא.

בדרך כלל גם אליה אני לא מגיע. אני לא מבלה עם משפחתי יותר מדי. אני לא רוצה.

כשאני בבית אני תמיד יוצא.

מזמן הפסקתי לאכול אתם סביב אותו שולחן.

הטלויזיה דלקה ברקע, והחדשות החלו.

לא ייחסתי לכך חשיבות מרובה, לא היה משהו מעניין.

עד שהגיעו לדבר על המצעד.

שם נשמתי נעתקה.

הראו תמונות. וזכרתי את שנה שעברה. גם אז זה היה כך.

לבי התמלא תקווה שגם הפעם המצלמה לא תפסה אותי.

אין יותר מביך מלשבת עם המשפחה כשאתה מופיע במצעד הגאווה ללא הרצון לשתף אותם בחייך.

לא הופעתי. כשסיימו לדון במצעד בחדשות שבתי לנשום.

אבא שלי העלה הערה, "מדהים עד כמה המדינה שלנו נאורה בנוגע להומואים בעוד היא כה קשה עם הדת".

הרגשתי, כמו כבר הרבה מאוד זמן, שאבי מנסה לתקשר אתי. גם אם זה ברמזים.

גם אם זה שהוא בא לפני שנתיים ושאל אותי.

אני לא רוצה לתקשר אתו.

אני לא רוצה לתקשר עם אף אחד.

אני רוצה שקט.

אני רוצה שיניחו לי.

הם לא שמים לב שלאט לאט אני נעלם מהמשפחה? הרי אפילו לאכול הפסקתי בבית.

איבדתי את האמון בבנים.

אני לא רוצה למצוא עצמי שוכב אתם. זה כבר לא מעניין. זה לא מספק אותי.

עוד לא מצאתי את האחד שיתן לי ההרגשה שיש משהו מעבר,

וגם יוכיח זאת.

אני מדוכדך.

וזה לגיטימי.

זו הירידה האפלה אחרי עלייה כה חדה.

קורה לכולם.

הפסגה זו נקודה שרק יורדים ממנה.

מילא.

אני עוד צעיר, כך אומרים.

אני נאה, כך אומרים.

אני חכם, כך אומרים.

יש לי פוטנציאל.

אולי עוד יהיה משהו. מתישהו. איכשהו.

שגם יחזיק.