פעם שלישית שאני מתחיל לכתוב את הפוסט.

אולי הפעם לא אמחק.

חודש וחצי של אי וודאות.

חודש וחצי של טלטולים.

חודש וחצי של ריקנות.

חודש וחצי של טפטופי זלזולים לאוזניי.

תמו.

נשמתי עמוק והחלטתי.

החלטתה נוקשה, החלטה קשה. החלטה שמשנה את הכל.

את כל מה שחשבתי, את כל מה שתכננתי, את כל מה שבניתי.

החלטתי להשתחרר.

אף על פי שבניתי את חיי כך שלכל הפחות אהיה בקבע שנתיים.

לצאת לבחוץ, כשאין לי מה לחפש שם.

מעולם לא אהבתי לרבוץ בבוץ, במיוחד שלא נעים לשום מקום.

לכן עדיף תמיד לנוע. למרות שיתכן שבהתחלה רק אשקע קצת יותר.

אני אוהב קירות. עם קירות תמיד ידעתי להתמודד. תמיד ידעתי לרסקם.

אז אני לא מתקדם, אני לא הולך לשום מקום ואני לא מאושר.

אשתחרר.

הגעתי למשרד קצין הסגל שלי לאחר שדיברתי אתו.

הוא היה נעול.

עליתי קומה לחדר הדיונים וציפיתי בהענקת דרגות שהוזמנתי אליה אך שכחתי ממנה בשל הסערות המנשבות בי.

לקראת הסיום קיבלתי טלפון.

נכנסתי לשוק.

כשכולם התפזרו ירדתי יחדיו עם קצין הסגל למשרדו והוא הגיש לי טופס קיצור שירות.

הסתכלתי עליו וקראתי את ההשלכות הלא כתובות עליו.

אולי יאשרו לי. אולי יאשרו לי להשתחרר. להפר חוזה, להחזיר כספים. אלפים. עשרות אלפים. והייתי מוכן לכך.

למצוא את עצמי בלי כלום.

לקחתי עוד נשימה.

"לא, אני... אני לא צריך את זה. אני צריך טופס הארכת שירות".

כל מה שהייתי צריך לעשות זה לחכות רק עוד 5 דקות.

בירכו אותי בשיחה. התקבלתי לתפקיד שהתראיינתי אליו.

נבחרתי על פני 7 אנשים אחרים.

אני נשאר בצבא. לפחות לעוד שנה וחצי.

מה ש- 5 דקות יכולות לעשות.