זהו, נפל הפור. הגורל נחתם, נדלקה הנורה, הבנתי, הפנמתי, חשתי.

אני יושב עכשיו עירני כאילו אמצע היום עכשיו.

אני ער ועירני בשעה הזו כבר שנים. שלוש שנים כמעט ליתר הדיוק.

חשוך, ואני שמח. יושב בצללים ומנסה להתעטף עד כמה שאפשר באפלה הסוררת סביבי. מ

וזיקה באוזניי, אדל. אני יודע שאני דומע. אני מרגיש את הטיפה נוזלת מעיני לאורך לחי. קשה לי. ולא בגלל הצבא. לא בגלל שאני בחברון. לא בגלל שאני לא ישן ובמקום לעשות זאת אני ממיר את זמני במקלחת וכתיבת פוסט. א

פילו לא בגלל אותו קצין שאני מחליף אשר ריסק את המעמד לעפר והפך עצמו לא רלוונטי.

לא, אין לי בעיה עם עבודה. היא רובה תלויה בי.

קשה לי כי אני לבד. קשה לי כי אף אחד לא מחכה לי בבית.

קשה לי כי אין לי מקור כוח אינסופי הממלא אותי רק מלחשוב עליו.

אני לא רוצה להמשיך ולהיות סטוציונר, אני רוצה את המעבר. יותר מתמיד.

אני רוצה כפיות, ולא רק עם הנשק.

אני רוצה לחוש חום, ולא למנוע של האמר.

אני רוצה לחוש מוגן, ולא מרכב משוריין.

והטיפה סיימה את מסעה, ובדיוק בזמן כי יש לי חיתוך מצב ב02:00. והלילה עוד צעיר.

-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-