קלישאה מסובכת, בלתי מובנת ומבולבלת.

ישבתי על הבר והברמן שפך בפני את סיפור חייו, חביב ונחמד אבל בשביל קיום הקלישאה הדבר היה אמור להיות הפוך, וזה לא קרה.

לא שתיתי הרבה. לא שתיתי הרבה זמן. לא אכלתי ממש אתמול וכך יצא שאני רווי אלכוהול מכוס קסטיל רוז' וצ'ייסר פייג'.

אבל אני מקדים את המאוחר.

יצאתי, נסעתי, שילמתי, ציפיתי, חיכיתי, הגעתי, הזמנתי, ושקט.

דממה חסרת קסם של יובש המעלה עובש.

אמרו לי להמתין, אז המתנתי. המוזיקה לא הייתה טובה, לא זרמה, במיוחד לא לריקודים.

עברו עוד מספר דקות וראיתי את אחת הבחורות שהכרתי במקום הזה במהלך השהות שלי בו. ניגשתי להגיד שלום ויצאנו החוצה. כולם היו בחוץ. המוני אדם.

הם נכנסו, המקום התמלא ולפתע המוזיקה נפלאה.

קופצנית, מלבבת, מרגשת, מרקידה, עליזה.

חיוכים, חיכוכים, ליטופים, התנגשויות, שתייה,

ואני בצד.

כי באתי לבד. שקול יותר. לא מתרגש יותר מהמקום החדש שגיליתי, כבר רגיל אליו.

הוא כבר לא קסום אלא שגרה.

אני לא אדם שמסתדר עם עצמו לבד בחברה. אני חייב שהחברה תהיה אתי, אתמול היה רענון טרגי לעובדה זו.

ישבתי לבד על הבר, ישבתי לבד בצד,

והמקום המה. להיות מוקף בכל כך הרבה אנשים ולהרגיש הכי בודד שבעולם.

נסגרתי בתוך עצמי וחתמתי עצמי בחיוך מונה ליזה. ניתחתי, חשבתי, שפטתי, העלתי על המוקד.

חשבון נפש לא פשוט.

להיות בעיר לא שלי, ללא חברים ולצפות בכולם מאושרים. לא חכם. כלל לא.

נהנתי מהמוזיקה אז מתחתי זאת עד שיצאתי משם וחזרתי לנסיעה של שעתיים וחצי עד לבית. ניסיתי להיזכר מה גרם לי להגיע לשם בכלל, בחישוב מהיר הכסף שבזבזתי על ההגעה משולש על ההוצאות המקסימאליות שלי על שתייה.

ובעצם, זו הפעם הראשונה שאני יוצא משם ללא מספר או בחור.

איבדתי את הריגוש. הגעתי ממקום אחר.

קלישאה הפוכה, על הברמן. והייתי זקוק לה כפי שהיא הייתה אמורה להיות. להוציא, לספר, לשתף. מה הולך שם. בחברון. כי זה עולם אחר, וכל מה שרציתי זה פורקן שלא הגיע.