חודשיים ושבועיים לא כתבתי פה.

לא שלא היה על מה לכתוב, להפך, היה יותר מידי.

יותר מידי תנודות ורעידות, מחשבות ושגעונות, ודבר אבסולוטי אחד.

חוסר זמן.

אז במקום לכתוב, 

לצאת. לשתות. להשתולל, לבזבז, להיעלם, לא להספיק דבר.

חסכים שולטים בחיי.

פחדים. עצבות. דכאונות, אבדון.

חסר אמונה, חסר כיוון בחיים.

אני אבוד.

עם בעיות בריאות שלא מזיזות לאדם, כי זה לא משבית.

לעולם לא יעצרו על מנת לחשב. דבר ועוד דבר ועוד דבר עם ההיסטוריה של המשפחה שלי הופך לפיל.

אבל מתברר שבעיות לב לא משנות הרבה לצבא.

שגיתי. טעיתי.

הייתי צריך לעצור לפני לחשבון נפש, לרדת לעומקם של דברים.

לכתוב פה כי כאן אני מנתח הכי טוב שאפשר.

אבל אין לזה פנאי.

ישבתי מול צג המחשב ולא יכולתי יותר. הוצאתי את הפלאפון ונכנסתי.

למרות חוסר הנוחות, אשפוך את שאריות תוכני. כי ריקני אני וחלול.

אני הולך בחשכה לכיוון שאני לא רוצה, לא יודע למה ובייחוד לאן?

כי זה בטוח לא מוביל לאן שאני רוצה.

אבוד ללא יכולת יציאה מהמבוך הנקרא "צה"ל".

מה עשיתי...