להגיע מוקדם, ולא רק בגלל שצריך. למצוא את הדרך בין מבוכי האבנים ולעמוד מול זו שלך אשר אליה נשלחת.
לשאוף, ולשחרר לאט את האוויר מהריאות. לאמוד את המעמד, להשוות בין השנים, הגילאים, הדרגות, ולהגזים ולחשוב מה היה קורה אלו.

אלו אני הייתי הטמון שם ולא הוא.
להסתכל לשמיים ולקוות שבשעות הקרובות יהיה שבב צל אשר יוכל להקל ולו במעט בעמידה.
לאסוף זר פרחים, ושוב, ושוב. לאסוף בקבוקי מים ולרענן אותם כל 5 דקות בשביל להקל על החום.
לגשת, ללחוץ, להזדהות ולנסות לנחם מרחוק.
ובשעה שהקשישים מתעקשים לעמוד למרות שרגליהם עקומות ורועדות,

ליישר הגב, לנפח החזה להרים את היד כניצב, כהמשך הגבה.

להצדיע בדממה מתוחה, רועמת ולנסות לא לנוע נוכח הצמרמורות החולפות בגבי.
בפעם החמישית על מדים, ולעולם לא אסרב לכבוד גדול מעין זה.

יהי זכרם ברוך.