מחשבות ליליות 2. (וכן אני מודע לזה שלא לילה)

לפי כל פרמטר ראוי לבדיקה האנושות רואה את הקיום שלי בתור דבר צעיר, קטן וחסר חשיבות. בעצם היותי צעיר אין להתייחס למה שאני ורק בשל אי ניסיון החיים שלי, שהוא יקר מפז ומלמד הרבה.

אבל מעולם לא חשבו שאם האדם אינו לומד דברים בדרכו בחיים אינו הוא בעל ניסיון?

ונכון שזה בלתי אפשרי, כי עצם זה שאתם קיימים אתם לומדים משהו כי זה בעל כורחם. המח דואג לזאת.

אבל מה בעצם נקרא ניסיון חיים ובהשווה לגילי איפה אני אמור לעמוד בסקלה?

חיי עד כה היו קצרים. 18 שנה. אפילו לא שני עשורים של הסתובבות על פני האדמה (וכבר מתלונן =\) אבל מי אמר שמה שעברתי בזמן קצר זה לא מתאים בהשוואה לניסיון חיים לבנאדם בוגר יותר? או מאידך לצעיר יותר?

ניסיון החיים המדובר אמור לבוא כמשהו נוסף לאור קיומך או שאתה צריך לרכוש אותו ע"י למידה?

ומתי כן יתייחסו אלי? יראו בי משהו שיש לו קצת בינה ואין להשתיק ואולי לפעמים לנסות להקשיב אף על פי גילי הלא מופלג שרק "מבלבל בשכל"?

אני צריך לשקוד לעבור חוויות מיוחדות בכדי שיהיה לי את ניסיון החיים הזה?

כי הרי זה משהו אידווידואלי, אין יכולים ללמוד זאת מיד שניה אלא רק מיד ראשונה. צריכים לעבור את זה ולחוות את זה להרגיש את זה וללמוד מזה.

ויש אנשים אשר יגידו שפשוט "תזרום" עם החיים. 'הניסיון הזה כבר יבוא בדרך ואורך זמן אתה תראה שמקשיבים יותר.' ברור שיקשיבו הרי הזמן זז ואיתו גילי. דברים ישתנו ועם זאת גם הגישה של החברה. יקשיבו לי ואני ארגיש יותר מוערך.

אבל רק שאני אגדל יותר, שיוכלו לתת קרדיט למה שיוצא מפי. שיהיה לי ניסיון חיים ואהיה בוגר.

יש עוד סוג של אנשים אשר יגידו "שים זיין". ואני מקנא בהם, בגישה הזו. כי אני מעולם לא הייתי מסוגל ליישם גישה זו בחיי כלפי האנשים סביבי. הדברים שחושבים עלי יותר מידי חשובים לי.

הדימוי. זאת הבעיה, כי לא רק שהחברה מזלזלת בי לאור הדימוי שנוצר לי אלא שאני מזלזל בעצמי עוד יותר ממנה וזה מה שמסוכן פה. אני כל כך מסונוור ממנה ומאמין לה שאני אביא בסופו של דבר להרס עצמי.

אך למי בעצם לא אכפת? אפילו לאנשים אשר 'שמים זיין' למינהם אכפת מעצמם ומהדימוי שלהם. רק שהם מעבירים את מה שהם למדים ממנו למישור אחד, ואני לשני.

"החיים לא היו אפשריים אם לא היינו מתבססים על הערות אישיות, נקודות מבט ותדמיות." פרידריך ניטשה.

אז אני חי. מה שמעודד כי מסופו של דבר הזמן יעשה את שלו ואם אניח שאני אשאר בין החיים אז אהיה הבוגר שמתייחסים אליו.

אבל אני כבר עייף מלחכות שמשהו ישתנה בחיים שלי שאני ארגיש יותר טוב.

עייף מכך שאין לי יום ואין לי לילה. עייף מלהתעורר ולגלות שישנם חלומות שהם רק חלומות.

כי אני מנסה לשנות אצלי דברים, אבל זה לא עובד. אני נשאר באותו מקום ומרוב דריכות עליו יצרתי מכתש.

בתור יצור בעל חיים אני אמור להוכיח כל הזמן את קיומי, אבל אני לא  מצליח. אני לא מוכיח את קיומי, אני לא עושה שום דבר שאפשר לקרוא לו חיים. אני פשוט חי, קיים. זז עם הזמן ותופס מקום בגלקסיה.

היה אפשר לחשוב שאני לא מצליח לעשות שום דבר כי פשוט אין לי זמן, כי בעולם כמו שלנו זמן זה דבר חשוב. אנחנו כל הזמן רודפים אחריו.

"בני אדם מוצאים לעצמם בקושי זמן חופשי ולאחר מכן אין להם מה לעשות בו- חוץ מלספור את השעות עד שיגמר." ניטשה.

וזה נכון. כי יש לי זמן. אבל אני לא מוצא מה לעשות בו. אני אפילו לא רוצה לישון או לחשוב כי זה רק מביא לעוד אשליות וחלומות שכאמור אינם נהפכים לאמת מסיבה זו או אחרת ולאו דווקא בגללי.

אולי בגלל זה לא רואים בי מישהו אלא משהו. כי אני עדיין לא תפסתי את מקומוי ביקום. כי אני לא יודע מה אני עושה. אולי ניסיון החיים הוא פשוט הקבלה שלך ושל מקומך.

אולי.