זאת אחת השאלות הכי גדולות בחיים שלי-

למה בזמן שאני בתקופה ממש גרועה מכל בחינה אפשרית ואני לא רואה שום אור שמראה את הדרך החוצה ממנה, ובעיקרון אני מרגיש כנפש אשר עומד ליד שערי הגיהינום ורק מחכה לרגע שהיא תשתחרר מגופה הגשמי ותוכל לצעוד פנימה...

אני פאקינג הפי?!

כלומר זה כל כך אבסורד שזה מדהים! זה כמו שאני אהיה בסביר בחורף ואז אתפשט כי חם לי.

זה לא הגיוני לחלוטין. אני לא אמור להרגיש ככה. אני אמור להיות מריר, פסימי, ציני, דיכאוני ורואה שחורות. המצב שבו ככל הנראה אני מרגיש הכי נח בעולם כי זה הכי מוכר לי. (מתברר שנפש האדם לא הגיונית)

אבל לא. למה שאני ארגיש נינוח? אז במקום להתחיל לחשוב על דרכים להרוג את עצמי אני מחייך. ומדלג. וזה נורא.

הפעם האחרונה שזה קרה לי זה היה בחופש הגדול. מרוב דיכאון אי- שינה ולוחות זמנים כל כך לא מסודרים כמעט ולא אכלתי. ולא התלוננתי לא הייתה לי בעיה להיות דכאוני, כי שוב- זה נח ומוכר לי. ואז הייתי אצל סבתא שלי. והיה לה סיר תפוחי אדמה ברוטב והיה לזה ריח כל כך טוב שפשוט טרפתי חצי סיר.

וכמובן שרמת הסירטונין שלי קפצה לגבהים שמעולם לא הכרתי. ביחס לתקופה שלא אכלתי כלום ההפרשים בין הריכוזים היה דבר מרהיב. זה כמו לתת למנורה מתח של 1500v- היא מתפוצצת. (או שלא, לא ניסיתי). 

וסבלתי מזה. ממש סבלתי מזה. כי לא הייתי מוכן להיות שמח או עליז או גם זה וגם זה. הייתי בתקופה שזה פשוט לא היה בא בחשבון. וזה דפק לי את החיים. במשך 24 שעות לערך אני קפצתי ודילגתי וחייכתי ונתקעתי בשולחנות וקירות ובתקרה באוטובוס וזה היה מעצבן!

אם זה נקרא אושר אופורי, לא תודה. אני מעדיף משהו במינון יותר נמוך. רק בשביל שאני באמת אשרוד.

ואחרי ניסיון מריר זה תמיד ניסיתי לא לקחת פחממות בכמויות אדירות אחרי כמה זמן שאני כמעט ולא צורך אותן. ואני לא ממש הקפצתי לעצמי את רמת הסירטונין. אבל יש לי את אותם הסיפטומים.

ואתם בטח אומרים לעצמם 'מה הוא מתלונן?'

אז דעו זאת- אני רבע פולני. אני מתלונן משמע אני קיים.

אבל לא באמת. זאת פשוט צורה כלשהי של מצוקה. שכן היא נותנת תחושה טובה ואנשים רבים מייחלים לה. אבל לא בשבילי. זה יותר מדי בשבילי. לא עכשיו. שום דבר לא השתנה שאני ארגיש ככה, זה אמור להיות רק בשל ריכוזים לא מאוזנים בגוף שלי. לא כך אני רוצה לחוש אושר, לא בגלל זה. זה זמני לחלוטין, אני רוצה משהו שימשך יותר מ24 שעות. משהו שיגרום לי לקום ולחייך ולא לקום להבין שאני נושם ולשאול את עצמי למה לא תליתי את עצמי מהרגלים.

אבל שאני אומר שדברים לא השתנו אני טועה במקצת. כי משהו כן זז בחיים שלי. אבל אני מפחד להגיד את זה כדי שזה לא יעלם. כי זה חדש. זה לא מוגדר, אין לזה פרק זמן ארוך מספיק בשביל להגיד משהו בנוגע לזה. זה מסוכן להגיד. במיוחד לבדדניק כמוני.

אני אכריז על זה, וזה יעלם כלא היה. ובעצם ההכרזה אני נותן תקווה, שאיפות וציפייה. למשהו שיתכן שבכלל לא יתקיים.

התסכול שהמחשבות האלו גורמות לא נותן לי מנוח. אני פרנואיד מתברר.

אבל לאור התרחשויות חיי אני חייב לפקפק במשהו שנותן קצת קצת אור כי אני כבר עכשיו, אחרי כל כך הרבה כישלונות ואכזבות אני מאמין שהוא יעלם כלא היה.

אבל אני אגיד בכל זאת. כי פה אני אמור לשפוך את זה. זאת אחת המטרות של הבלוג הזה. אז אני אהיה מתוסכל ומדוכא עוד יותר שזה לא יעבוד. נו מילא viva la death.

אז מישהי נכנסה לחיים שלי. (פאקינג סופרייז, זאת בת -.-) אבל זה לא משהו רומנטי או אינטימי או כל דבר שקשור בזה (ולאו דווקא בשל היותי נמשך לבנים) אלא משהו שנקרא 'רעות'. אחווה כזו. ועכשיו אני מעקם את הפרצוף כי עשיתי בדיוק מה שאמרתי שיקרה. נתתי לעצמי תקווה בכך שכתבתי את זה. כי זה קטע ניובי כזה. ואנחנו לא מכירים כמעט אם בכלל. אבל היא נותנת לי תקווה. היא גורמת לי להרגיש טוב.

היא מסוג האנשים שאתם אומרים לעצמכם: "כזה אני רוצה לחג". פשוט גזור ושמור.

אז יש לה חבר. ויש לה חיים. בדיוק מה שלי אין.

אבל היא ממש משמעותית בעיני. כי כשאני במחשב, אני תמיד מתחבר לאיסי ולמסנג'ר ו... זה נשאר ככה. אני מתנסה להתחיל שיחות אבל לרוב הן דועכות ממש מהר מה שנותן לי את התחושה שאני לא שווה כלום ושאני חסר חשיבות. כי לאף אחד לא מזיז אם אני מחבור או לא כי בכל מקרה הם לא מדברים איתי.

ואז פתאום פוף שלחו לי הודעה באיסי. וזאת הייתה היא. ואני לא זכרתי מתי בפעם האחרונה התחילו איתי שיחה שלא היו צריכים ממני משהו. אני מצטייר כאן כממש עלוב חיים ומסכן ופתטי אבל לא אכפת לי. זה נתן לי הרגשה ממש טובה וזה מה שחשוב.

אז תודה לך.

ועכשיו אני בטוח שהיא תחטוף פניקה ותברח כל עוד רוחה בה. האירוניה שולטת בחיי.

כל מה שיש לי להגיד זה חבל.

דבר נוסף, זה שיש לי מחנה. אחרי שסגרו לי את האזור ואת החוג וכל רוממות רוחי הקטנה עפה לה כמו ציפור מאש וכל עולמי קרס כי זה היה המפלט שלי....

זה חזר. אפילו אם זה רק ל4 ימים שבהם ככל הנראה ירגיזו אותי ידפקו אותי וימרמרו אותי. הכל שווה את זה רק בשביל הרגשה של חצי שעה של אופוריה.

עד כאן מ"מרמורים (ע"ר)".