יום העצמאות. יפי הוריי וואו -.-

אז כמה כבר שתיתם? כמה חגגתם? אכלתם? נהנתם?

שמחת זקנתי הצולעת.

יום העצמאות הזה היה בנתיים יום העצמאות הכי מדכא שהיה לי אי פעם.

הפעם לא הוזמנתי לשום מקום. לאף אחד לא היה אכפת ממני. כל הבית שלי היה ריק. וגם אני הייתי ריק.

זה התחיל בערב שתהיתי לעצמי איפה טעיתי בכך שהגעתי עד הלום חי נושם וחושב.

אז למה אני חי זה קל, אני פשוט הייתי טיפש מידי בכדי להצליח להרוג את עצמי בניסיונות הקודמים ובאחרון עם אקדח לרקה פשוט הייתי פחדן מידי.

אז אני צ'יקן (כי שפן לפחות עושה סקס, והרבה לפי הנאמר).

נושם כי לא אני אחראי על זה, אלא המח הענתיקה שנקרא גזע המח שלא נתון לשליטתי.

וחושב כי... עד עכשיו לא הצלחתי להביא את עצמי למצב של צמח. חוץ מבחינה חברתית כאמור.

ואתן לכם טיפ- שכל החברים שלכם הולכים לצבא... אל תהיו מפגרים ותעשו עתודה. כי אז אתם תתקעו לבד. מניסיון, וניסיון החיים נותן המון. צער מרמור ואכזבה וכיו"ב.

אז בערב עצמו כאשר כל הארץ חגגה כולל שלל אחיותי הורי ואפילו החתולים שברחוב אני ישבתי בבית וראיתי טלויזיה. למה?

כי המחשב טיפש מדי בכדי לאשר לאינטרנט לפעול ואני לא איש של משחקים. השיא שלי הגיע כאשר שמעתי בומים שהפריעו לי ולצפייה שלי ורק לאחר שלא שמעתי סירנות הבנתי שאלו היו הזיקוקים ולא פיגוע.

חבל. ההורים שלי לא התפוצצו לחלקיקי אבק.

מאחר שבית של 4 קומות עושה לי צמרמורת בהיותי לבד בו אפילו שקלתי לצאת לעיר לראות את ההופעה המרהיבה שראש עירנו היקרה בחרה להציב, וזה לא הייתה אחרת מאשר הופעתו של צביקה פיק. זאת הייתה יכולה להיות קונוטציה נחמדה. הוא עושה קאמבק לעולם החיים, ואני גם עושה קאמבק לעולם החיים מבחינה חברתית. אך כאמור אלו היו רק ניסיונות אשר היו עולים בתוהו. אז לאחר הברקתי החלטתי להישאר בבית. מה לצאת? בכדי לראות את זקני עירי מדלגים להם ביחד? בחבורות? עם הליכונים?

למרות שהיה סיכוי, ואף גבוה מאוד, שלא יהיה אף אחד. הרי צביקה פיק מופיע, למה לקחת סיכון? אני גם ככה מרמורמר.

לאחר שעתיים בערך ההורים שלי הופיעו. עד כמה התגעגתי לרגע הזה... צעקות. למה? מה זה משנה העיקר שישמעו.

ואז הצטערתי שלא יצאתי מהבית. לפחות היה צעקות בטעם. צביקה הרי היה פעם זמר לא?

ואז עובר לו הלילה. ואחותי התאומה חוזרת הביתה ומספרת עד כמה היה לה כיף. ואז התאומה השניה. ואז התאומות הקטנות (מי שאיבד את דרכו, שלישיה אני-תאומה-תאומה. ועוד תאומות קטנות) וכולן מספרות עד כמה הן נהנו ואכלו ואני רק נהיה יותר מתוסכל מהעניין שלא נתקעה לאמאבא שלי אף עצם בגרון.

זה פשוט עצוב. אני מרגיש כלוא. אני לא חופשי. לא מבחינה מנטלית ולא מחינה פיזית מהבית. אני יודע שכסף יעזור לי, אבל מדהים שמישהו בכלל מוצא עבודה בימים אלו. תגידו מה שתגידו אני מחפש והולך לראיונות ושולח קורות חיים ומקבל נאדה. את ההורים שלי זה מאוד משעשע. הם רק אומרים שככה זה החיים. ולעזור כלכלית? פחחחח

הזונות לא מביאים לי אפילו כסף לגרביים -.-

מילולית.

אז מתי יהיה שיחרורי שלי? באופן אירוני אני רואה את זה בהתחייבות לצה"ל. שיגייסו אותי. אולי מישהו יהיה מספיק טיפש ויסכים לראות בי חייל בודד.

החג הזה כל כך דיכא אותי שאפילו לא תליתי דגל (של ווילס כי זה מה יש לי אבל זה "העיקר הכוונה" לא?).

נקודות אור בחיים?

אכלתי ג'חנון.

ואני לא בולמי אז זה נצטבר לי בשומנים.

ממש אנורקס אני.

יהי סנטה איתכם,

טאטא.

אה נזכרתי,

ניצחתי היום במונופול.

וזה לא משחק שמנצחים בו. כלומר קניתי הכל. חוץ מת"א. כי מעולם לא דרכתי שמה. אבל זה גם מדכא, כלומר כולם היו בחובות אדירים כלפי. אחרי שהם העבירו לי את כל מממונם ונפשם לא היה עוד בשביל מה לשחק. אני מונופול. זה משעמם.