בשביל מה צריך חברים?
לפעמים צריך אותם בכדי לספר להם משהו, לשתף, שיקחו עול במה שנקרא החיים שלכם. שיעזרו לכם ושיתמכו, בהנחה שהם מסוגלים להזדהות איתכם, להבין אותכם ובכך לתת לכם קצת שקט נפשי. גם אם הוא רק רגעי, גם אם הוא לא ממש עוזר, גם הוא רק באותה השניה של הנחת הזרועות זה סביב זה ולהתחבק. שניה קצובה אשר לא עוזרת בסיטואציה שאליה פנית אל החבר, שלא עוזרת שלא פותרת. אבל נותנת שקט נפשי.
אלו חברים אמיתיים. שאתם יכולים לספר להם הכל, ולא לחשוש. לדעת שהם תמיד יהיו שם בשבילכם, לא משנה מה תעשו. עד כמה מפגר אידיוטי וטיפשי הדבר.
אז לי היה דבר כזה. הייתה לי ידידה כזו. בוגרת כמו שמעולם לא תיארתי לעצמי, שעם כל שיחה איתה הפליאה אותי מחדש וגרמה לי לעמוד דום מולה. החוכמה שבה יכולה להזין את השמש. ומעטים הם האנשים שמסוגלים לכך, ואני למזלי ניחתי באחת כזו. שממש הזזתי לה. לא כמו החברים שלי היא באמת הייתה שם. מעולם לא צרחה מעולם לא שפטה ומעולם לא העלתה אותי על המוקד.
אליה נפתחתי לפני כל החברים שלי. היא ידעה עלי הכל. היא באמת היצור שידע עלי הכל. ממש הכל (כולל זה שאני דו). הרגשתי ממש בטוח איתה ושאני תמיד אוכל לדבר איתה, כי היא לעולם לא תאכזב. וזה לא היה חד צדדי מה שבכלל נתן לי הרגשה טובה, כי כמו שהיא חשובה לי אני הייתי חשוב לה.
אבל התחלתי את זה בלשון עבר.
כי זה היה בעבר.
אתמול הייתה לנו שיחה. ואתמול כהרגלי רציתי לשפוך את הלב, כי איתה אני מסוגל. איתה אני משוחרר. אז סיפרתי לה.
סיפרתי לה שאני לא אוכל כל כך. ושאני אוכל הרבה ו/או שאני אוכל פחממות אני מקיא את זה. כי כבר נמאס לי להיות שמן.
ואני יודע שאני עובר את גיל ההתבגרות בפיגור של 3 שנים. אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא, לא?
ומה היא אמרה לי?
שהיא לא מסוגלת. חד וחלק. אמרה לי שזה יותר מידי, ולא כי זה פוגע בי. אלא מפני שהיא הייתה אנורקסית. וכרגע כאשר אני לא רואה, או יותר נכון לא רוצה לראות את הפגמים שנוצרים ואני רק מסונוור מזה, כי זה יותר מדי מפתה, היא נוטשת.
כי זה יסחף אותה לזה שוב?
לא יודע. אבל ציפיתי, ואפילו הנחתי שהיא תהיה שם. שלא משנה מה אני מספר לה אני אוכל לספר לה.
לא לספר ואז לראות אותה בורחת, מקפלת את עצמה ומתנתקת לי בפרצוף.
אני הייתי שם בשבילה, תמיד. גם אם היא לא ראתה. אבל בשבילי?
לא.
לא יכול להאשים אותה, כי אני כן יכול להזדהות איתה.
אבל זה רק מפתח אצלי את ההרגשה שאני לעולם לא אוכל לשבת עם מישהו ובאמת לדבר עלי. כי זה רק יבריח אותו.
אז נשאר לי רק הבלוג הזה. שהוא קר ומנוכר ולא עונה ולא עושה כלום. ממש מלבלב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy