יש מצב שהפוסט הזה ארוך. אבל זה לא אומר שאתם לא יכולים לקרוא. זה רק אומר שאתם צריכים "להתאמץ". וכל זאת מאחר והיה לי הרבה מה להגיד. (על כמה מתערבים שאף אחד חוץ ממני ועוד אחת לא יקראו כי אתם עצלנים?)

לסופ"ש הזה נסעתי לבנדוד שלי לקריית טבעון. משהו שאני והוא תכננו כבר חודש ודחינו כל פעם מחדש.

ושמחתי סוף סוף לנסוע אליו, כי זה מוצא אותי מהבית שזה בכלל טוב, וגם כמובן כיף איתו.

אז ביום שישי בבוקר קמתי ב7. למה? כי העירו את האחיות הקטנות שלי ואני מתעורר גם ממעוף של זבוב.

כמובן שחזרתי לישון וקמתי שוב ב9 וחצי. צחצחתי שיניים, התקלחתי התלבשתי ראיתי טלויזיה וב10 וחצי יצאתי במחשבה שאני חתיכת בוטיטו שקשה לו לזוז ויקח לי להגיע לצמת נתניה כ20 ד' ומעלה.

לא ראיתי אף אחד בבית, אז יצאתי לגינה ראיתי את אבא אמרתי לו שלום והלכתי.

תוך 5 ד' מצאתי את עצמי בצמת. אז אני בוטיטו שיכול לזוז^^

אז במקום לקחת אוטובוס של 11 לקחתי את של 10 וחצי שאיחר. כמובן.

משום מה הייתה לי מחשבה מטופשת שיקח לי להגיע לקריית טבעון מנתניה כשעתיים.

תוך 50 ד' הייתי שם. אני וזמנים זה משהו נורא מתברר.

הקדמתי. היה לי איזה חצי שעה לשרוף כי הבנדוד שלי בטח עדיין לא הגיע הביתה כי הוא צריך להגיע מהבקעה. אז התחלתי להסתובב בטבעון.

חשבתי שהרחובות המקבילים מתחברים מתישהו לעוד רחוב ומשם אני יכול  להגיע לבית של הדודים שלי. ואני טיפש. אז זאת הייתה מחשבה מטופשת.

מצאתי את עצמי מחוץ לטבעון. לא חכם.

חזרתי על העקבות שלי. זה שרף לי זמן וקלוריות, היה נחמד.

אז הגעתי לבנדוד שלי ובעיקרון בהינו אחד בשני עד הערב. אבל שלא קשור לעיקרון אני אכלתי צהרים בלי הפרעות. כי אני לא יכול ללכת להקיא את זה כי אני אצל הדודים ואני לא יכול לא לאכול כי כאמור אני אצל הדודים.

בערב החברים שלו והוא אירגנו משהו, ואני מכיר חלק מהם כי כל פעם שהייתי בא אליו היינו יוצאים.

אז ב12 בלילה מצאתי את עצמי בחוף הסטודנטים בחיפה (?). הבנדוד הנורא נאור שלי החליט לשחק מטקות. עם כדור. שחור. שכל דבר שני נראה שחור כי לילה. היה מצחיק, לי. הם פשוט היו זוג עופות מוזר שמנפנף במטקות בתקווה שישמעו את ה"פוק".

חוץ מזה אני באתי בקצר כי אמרתי לעצמי, ככה אני נראה 'ניחא' אז זה לא גרוע. אבל זה קצר אז קפאתי מקור. ההיגיון.

הדלקנו מדורה והיה נחמד. ואז כל החברים שלו באו ומתברר שממי שאני מכיר היה רק אחד כי כל השאר בצבא. ועוד האחד שהוא לא מחבב אותי במיוחד ואני לא אותו. והוא די הטריד, כי ממש לא היה לי חשק לריב עם מישהו והוא כל הזמן ירד עלי במיוחד על זה שאני הומו. (ולא שהוא יודע כן? זה פשוט שהוא פוץ)

שיורדים עלי שאני הומו, אני רק מחייך לעצמי. בלב אני חושב "נו, מה חדש?" ואז אני מדמיין את הפרצוף של האותו בנאדם שאמר את זה. אבל איתו זה היה אחרת, כי הוא ממש הגזים לטעמי. לרוב זה נשאר בגבול הטעם הטוב אבל הוא פשוט החליט לשאול "הומו, אתה הפסיבי או האקטיבי?"

אבל בחרתי לא להיעלב. כי כל פעם שאנחנו נעלבים זאת מבחירה. אז פשוט התעלמתי עד כמה שזה הרגיז אותי. הוא מצידו המשיך. נו מילא, הוא נמוך ממני אז אין לו זכות קיום^^

כל מקרה הלכתי לאיבוד שם. בתוך עצמי. כי חוץ מהמקניט הנחמד שעזב אותי אחרי שעתיים אף אחד אחר לא התייחס אלי. ישבתי בכיסא שלי ופשוט בהיתי במדורה שמסביבי יש 20 אנשים שלא שמים עלי כלום, לרבות בנדוד שלי. אבל הוא היה עם חברים שלו כך שאני לא יכול להאשים אותו, יש גבול עד כמה דחף אני יכול להיות.

אז ישבתי לבד עם האלכוהול. ולא היה לי בא לשתות. כי יותר פתאט מלשבת בצד בסיטואציה שלי, זה לשבת בצד ועוד לשתות.

ואם חשבתי שאני בלתי נראה ואף אחד לא שם עלי.. טעיתי.

"ילד זוז אני רוצה את הכיסא"

אז לא, אני נראה. אבל מפריע בדרך להגיע לכיסא הנכסף. לא מחשבה מרהיבה במיוחד.

ב2 פתחו מנגל. ב2 התנחלתי ליד המנגל. ב2 התחילו לשים לב אלי כי אכלתי להם את האוכל וישבתי להם בכיסא. ב2 לא היה לי אכפת מאנורקסיה בולמיה או כמה פחממות אני טורף לעצמי. ברחתי מעצמי בדרך המסורתית שלי.

ב5 חזרנו הביתה. התקלחנו והלכנו לישון. קמתי ב10 וחצי. מוקדם. בנדוד שלי ישן, כמובן. אז חזרתי לישון. קמתי בשתיים. שמעתי שדודה שלי חזרה הביתה. אני אוהב אותה, היא מצחיקה.

תהיתי לעצמי אם הבנדוד שלי יקום, הנחתי שלא לאור העובדה שמוקדם לו. אבל טעיתי והוא קם אכלנו צהרים. ושוב לא שמתי על פחממות. פשוט אכלתי. ולא שטרפתי, פשוט אכלתי כמו שהייתי אוכל לפני שהתחלתי להשתגע. לפני שהבנתי שאני אמות לבד כיצור דוחה.

היה נחמד, דודה שלי מצחיקה.

"אורן, שאתה תגיע לצבא תגיד להם 'אמא לא מרשה נשק' טוב?" חח (היא לבנדוד שלי)

ואני והיא ישבנו על בירה.

"זה טוב, זה קר. בירה זה טעים.

חבל שזה משמין." (פונה לאוויר?)

אני ממש אוהב אותה, היא גם היחידה ששמה לב שירדתי במשקל. לא דוד לי ולא בנדוד שלי שמו על זה. היא כן.

בכל מקרה ב7 תפסתי אוטובוס הביתה.

בדרך חשבתי לעצמי והגעתי למסקנה שאין מצב שבערב יהיה נחמד יותר משהיה בערב שעבר עלי. זאת אותה הסיטואציה, אני פשוט שוב אצנח בתוך עצמי.

אז הגעתי הביתה התקלחתי החלפתי בגדים ויצאתי לל"ג. ב10 כל החברים היו. כולל 5 בנים ו12 בנות. פחות מידי בנים. באגר.

ואתם יודעים מה?

היה אדיררררר

כל כך נהנתי, פשוט היה גדול. חוץ מתקלה עם 2 בנים מפגרים שאמרו להם להביא וודקה והם לא הביאו כי "החלטנו שלא". אבל לא משנה, פשוט היה נחמד.

וכמו כל דבר טוב זה נגמר מהר...

אני וידידה שלי ישבנו על וודקה אחרי שהלכתי וקניתי כי הם כאמור לא הביאו והיא ממש רצתה. שתיתי  3 כוסות בערך וכלום. היא שתתה כוס וחצי והתמסטלה כאילו אין מחר, עכשיו יש כאלה שיראו את זה בתור משהו מצחיק, אני ריחמתי. כל כך חסרת אונים. היא לא יכלה לעמוד בהתחלה בכלל. היא הייתה אדומה ופשוט.. מסכנה.

אז טיפלנו בא וזה בערך הביא את הסוף של הכל. הכל התפרק והשאירו אותי עם הזבל. זבל של אנשים(?).

ב3 וחצי הייתי בבית. מוקדם.

אבל הייתי זקוק לזה.

לחופש הזה, לשחרור להרגיש מה זה חיים לרומם את רוחי פשוט הייתי צריך הפסקה מהכל. יש אנשים שיוצאים למסיבות, אני... אין לי מושג אבל זה היה מספיק טוב.

הרגשתי טוב, קמתי עם חיוך ושמחתי.

אבל אז נזכרתי. המשקל. הדבר הזה שמעיק על הקיום שלי.

בחששות עליתי עליו.

עליתי 5 קילו.

ברחתי לחדר ושכבתי במיטה.

לא, לא יכול להיות.

חזרתי ועליתי. אחרי שהפסקתי את הפאניקה וכיילתי אותו הגעתי למסקנה המתבקשת שתוך יומיים עליתי 2 קילו.

לאור זאת שלא אכלתי כלום אני לא יכול באמת להתלונן.

לא היה לגוף שלי פחממות ואז שהיו הוא פשוט שמר אותן כאילו זה אוצר. לא שחסרים לי אוצרות כאלה במאגרי השומן הכבירים שלי אבל מילא.

אז החלטתי להפסיק לרחם על עצמי, להפסיק לשחק באנורקיסה. ובטח שבטח לא לעשות בלומיה.

פשוט להיות אנורקס נטו. מעכשיו ועד שאני אמות לא לאכול כלום. נגעלתי מעצמי חשתי את הסלידה ואם היה לי את האקדח שלי הייתי יורה בעצמי.

ולכן הכותרת, מספינת פאר מאושרת ושמחה הפכתי לשבר כלי. שטבע. שנשבר שקרס.

אבל מאחר שאני וונאבי פילוסופי חשבתי לעצמי והגעתי למסקנה שיש מצב שאני הופך לפסיכו. אבל לא בא לי להיות פסיכו כי זה לא מאגניב.

אז נפסיק עם השטויות שלי. אז עליתי 2 קילו. ביג פאקינג דיל, עם המשקל שלי באמת שלא שמים לב. זה 2 קילו.

ובשביל מה אמאבא משלמים מיסים לעירייה?

בכדי שיבנו טיילת נחמדה כזו,

אז מה אנוכי הולך לעשות?

להיות בוטיטו הולך וללכת.

אנוריקסה בולמיה היה נחמד, אבל זה לא זה.

אם לא הייתי משמין אז אולי היה מצב, אבל מאחר שאני כן ומאחר שבאמת קשה לשמור על העקרונות כאשר אתה לא בבית ואנשים באמת שמים לב אם אתה אוכל או לא אז זה לא הולך טוב.

אז ממני לא תשמעו יותר שהקאתי (אלא אם כן אני חולה) ושלא אכלתי (אלא אם כן אני חולה).

בוטיטו רולז,

יחי סנטה,

ויוה לה משהו.

טאטא