החיים חרא.

נכון הפתעה גדולה?

אבל בבוקר שכתבתי את הפוסט שישנו למטה השארתי בכם (השלושה שטרחו לקרוא) את ההרגשה שאני אופטימי קצת, וכיף לי ואני מרגיש טוב.

אז לא. זה ממש לא ככה. זה בדיוק ההפך.

אני לא סדוק, אני כבר שבור ואני נוזל. עוד שניה אני אקרוס לגמרי.

אני רואה את זה בא, אני רואה את זה חוזר. אותה הרגשה של ריקנות, של חוסר חשיבות, של איבוד עצמי, של חוסר מוטיבציה, של דיכאון. ארוך וגדול כמו שהיה לי לפני שנה. כנראה הייתי בחופש של שנה ממנו, ועכשיו הוא חוזר.

חשבתי שהתגברתי על דברים, אבל כל אותם הדברים שהביאו אותי לפני שלוש שנים להיכנס לדיכאון, דיכאון של שנתיים, חוזרים. הבסיס לדיכאון, הוא תמיד קיים ותמיד ישאר קיים,

אבל הרגשות, אלו שיכולים למחוק את הכל ולשנות הכל, הם חוזרים.

החוסר אונים הזה מול הכל, הכמיהה הזו למשהו מוחשי שיתן לי הרגשה טובה, וזה שלא מגיע,

וזה לא מגיע לי. ואני לא ראוי לזה.

אבל אני רוצה את זה. אני כל כך רוצה את זה שאני פשוט אסחף שוב לחשכה הזו.

זאת שמראה לי שחלומות זה חלומות,

החשכה הזו שקוראים לה מציאות,

ובכל בוקר ובוקר לקום ולהילחם בזה שוב. במציאות החשוכה הזו, בקיום העלוב הזה, בהפרש בין המציאות לחלום. מלחמה שאני תמיד מפסיד בה ומאבד עוד חלקים ממני.

אני הורג את עצמי לאט לאט עד שבסופו של דבר לא ישאר כלום חוץ מגוף שיסתובב על פני פלנטה חשוכה זו עם עיניים ריקות.

הפוסט הקצר ביותר שכתבתי אי פעם.

ואולי בגלל שכבר אין לי מה להגיד. הכל גדול מידי. חזק מידי.

ומה אני?

סתם פתאט.