דווקא הפעם באתי לכתוב פוסט אופטימי, והתחוור לי שאני מחוייב.
קרן אור אחת אמרה לי. אז אני עושה. אולי זה יהיה נחמד.
אז..
באגר שכחתי מה הייתי צריך לעשות -.-
בדקתי. פרוייקט אהבה 2007. ואולי יש סיבה שלא כתבתי עליו, והתעלמתי.
אבל עכשיו אני לא בורח. אז בוא נסקור מה טוב לי בחיים.
ממ.
טלי. אני חושש להגיד עד כמה היא חשובה לי. כי היא הכל בשבילי. היא האור, היא החיים היא השימחה. היא מקום הרגיעה והיא האישה הטובה.
אבל יש בזה כל כך הרבה הסתיגויות בשל אי הבנות גדולות. לא כולם יכולים להבין אותי. מעטים האנשים, ועליהם אני מרחם כי בכדי שהם באמת יוכלו להבין לעומק אותי אז הם צריכים לעבור גיהנום משלהם.
בעצם, אני שמח שהיא לא מבינה.
חוגי סיירות המפלט שלי. רחוק מהבית, נפש חופשית בטבע. מה גם שלהיות מדריך זה מאגניב, יש חניכים שאפשר לעצב להם חלק מהאישיות מאחר והם רואים בי רול מודל וכמובן לבנות אותם להיות אנשים טובים יותר.
מה גם שזה המקום היחידי שאני מרגיש שלא אכפת לאנשים מה הרקע שלי, מאחר וכולנו שם אוהבים את הטבע, הנופים והכל, אז זה פשוט ההזדהות הבסיסית ביותר שצריך, ומשם רק מתחברים. כל כך כיף לי שם. באמת ששם אני מתנתק מהכל ופשוט חי באופוריה.
סבא /סבתא הם פשוט מצחיקים. והם תמיד דואגים לי, ומביאים לי כסף. למרות שאני משאיר להם אותו על המיטה.
והתלבטתי אם לשים את זה. כי אם אני אשים את זה, זה יהפך לאמת. אתם אבל זה מפחיד אותי. כי אם אני סתם חושב?
אם זה רק אני וזה לא אתם? זה לא הדדי?
אם תשכחו אותי אחרי שאני אטוס?
זה יעלם. משהו שעושה לי טוב.
הו גאד.
זה כל כך עצוב.
זה נגמר.
לאלאלאלאלאלאלא אני להיות בהרגשה טובה, לא ליפול!
אתמול טלי לקחה אותי לת"א לתערוכת אוכל. היא הבינה שאני לא אוכל ושאני בדיכאון. אורונטציה רגשית. שלה גבוהה כמו ששלי גבוהה. מספיק לנו מבט אחד על אדם לדעת מה הוא מרגיש.
אז נסענו. עם עוד חבר, והתברר.. שזה מתחיל רק היום!
אז סתם בזבזתי את החסכונות שלי. כל כך חבל. אוף אני לא אוהב לצאת לת"א זה תמיד נראה לי כהוצאה מיותרת. במיוחד עכשיו שהסיבה שנסענו לשם לא הייתה קיימת.
אז בזבזנו עוד כסף ונסענו לעזריאלי. והוא נסגר מוקדםםםםם
אבל ממש.
אז הלכנו והתיישבנו בארומה ואז אני וטלי התחלנו להסכל על מוכר כוסון שבדיוק סגר את החנות שלו. (לא החנות הזו, חנות כזאתי עם דברים שמוכרים בפנים)
הוא היה יפה^^
הטיפשה אמרה לי ללכת להתחיל איתו.
פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
הוא כולו שרירים. מה לי ולו?
הגישה שלי בנוע למראה שלי כל כך דפוקה שאני לא יודע אם אי פעם אני אתגבר עליה.
כל מקרה אז היא החליטה שאוכלים. והטענה שיש לי מספיק שומנים בגוף לא עמדה בתוקף.
אז אכלנו. והרבה. והשמנו. והרבה.
ואז משום מקום מלצר אחד בא והתחיל לבהות בי. ולא שאני מבין כל כך אבל לא היה אפשר לפספס.
הוא פשוט בדק אותי.
מה שישר העלה לי את המחשב של "מה לעזאזל....?" הרי הלואו אני יודע איך אני נראה, אז מה הדפוק הזה מחייך אלי?
מה גם שהוא יכול להיות אבא שלי.
בסופו של דבר הוא הלך. ושלושתנו (אני טלי והחבר) ישבנו, בהינו אחד בשני והרגשנו מחוללים.
ב10 וחצי בערך הלכנו לרכבת וחיכינו לה. שם העלנו זיכרונות מהמחנה ארכיאולוגי שהיינו בו לפני שנתיים. מתברר שהייתי מצחיק.
ברכבת עצמה היה נחמד. דיברנו ואז טלי צחקה. ואז ניר (החבר) ואז אני. ואז המשכתי לדבר כי זה מה שאני עושה.
ואז פתאום שמתי לב שכל הקרון צוחק ממה שאני אומר. וזה לא היה חלום. זה היה נחמד. אולי אני באמת מצחיק כמו שטלי אומרת^^
אני מלא סירטונין עכשיו בגלל אתמול.
אני שרוי בהרגשה טובה.
מה שרע בכל זה,
שזה רגעי.
אני לא מאושר.
אני לא שמח.
אין לי סיבה להיות כזה.
מתישהו בזמן הקרוב הריכוזים הבלתי מאוזנים במח שלי יתארגנו על עצמם. ואז אני אחזור להיות רגיל. לא מושפע מהפרשות כימיות.
חזרה לדיכאון?
ברור שכן. כולם מאושרים סביבי. רק אני לא.
ולחשוב שדילגתי הביתה (לדלג זה טוב! אז לרוב אני עושה את זה עם החניכים שלי ביער או משהו שאין נפש חיה חוץ מאיתנו, ולא בעיר הומה אדם שכולם נועצים בי מבטים, אבל זיין, המח שלי לא מאוזן כימית. זרקו אותי לאברבנאל אם זה עושה לכם רע)
להתחיל אופטימי עם הרגשה טובה ולסיים פסימי.
להיות אני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy