כל כך חבל לי. חשבתי שזה ימשך. קיוותי שזה ימשך. רציתי שזה ימשך.
כל כך רציתי להמשיך ולכתוב פוסט אופטימי. ושחזרתי מהמכללה חשבתי מה לכתוב, היה לי נחמד.
אבל לא.
זה נגמר. מהר מידי אכזרי מידי אלים מידי.
אני לא יכול להיות אופטימי, פשוט לא.
כי גרעין כל הרוע שבחיים שלי, הבסיס לכל הדיכאון, התסכול והאי היציבות הנפשית כולם קשורים בבית. כולם נובעים מהבית.
ולשם אני תמיד חוזר.
זה החזיק מעמד עד הצהרים. בצהרים ישנתי. אחותי באה ואמרה לי לבוא לאכול. לא רציתי, ישנתי.
אז היא פשוט צרחה לאמא שלי שאני לא רוצה. ואז אמא שלי צרחה עלי.
וכל הסיטואציה נראת קטנה וחסרת חשיבות, אבל זה כל כך דימוי קטן לכל מה שהולך בחיים שלי.
אמא התחילה לצווח עלי והחליטה שהיא אוסרת עלי להיכנס למטבח.
היא הגיעה למסקנה שמאחר ואני לא אוכל את האוכל שהיא מכינה (וסלחו לי, אבל אי אפשר להגיד לדברים שהיא מכינה 'אוכל'. אפילו אי אפשר להגדיר אותם בתור אוכל. זה נמצא תחת הקטגוריה 'רעיל' בארון הניקוי. ולא שאני ילד, אבל אני בכל זאת מרחיק את הידיים שלי) אז אני אוכל את העוגות שלה. (וזה אגב רעיון יותר טוב, הם קנויות) אבל אני לא. אני לא זוכר בכלל מתי אכלתי עוגה או כל דבר מתוק. אני לא זוכר את טעם השוקולד.
האחיות שלי הן שאוכלות את זה. אבל זה לא משנה. לא לאמא שלי. אני השמן בבית. אז אני אשם. אני אוכל את הכל. האמת אינה רלוונטית. אני השעיר לעזאזל.
וכל כך נמאס לי מזה, כל דבר אני אשם. האחיות מעונות קדושות, אמא ה'.
די כבר. תנו לי מנוחה. הכל כל כך דפוק. האחיות לא עוזרות, רק תורמות להלהיב את האש שאמא יוקדת מהנחיריים שלה עלי. ואני לא כזה. אני לא עושה להן כלום. שהן מבקשות משהו אז אני נותן. ונכון אני לא אח מושלם, אבל למה להיות זונה כלפי?
תיעוב משפחתי. כל כך מחכה לרגע שאני אוכל ללכת הלאה בלי להסתכל לאחור ולשכוח אותם לתמיד. כי אני אעשה את זה.
שאבא חזר מהעבודה אמא המשיכה בתלונות שלה עלי,
"אתמול בצהרים הוא אכל רק 3 חתיכות פסטרמה, ערב הוא לא אכל. בוקר הוא לא אכל וצהרים הוא לא אכל, אז מה הוא כן אוכל?". (נחשתם יפה ילדים, את העוגות שהאחיות אוכלות)
נחמד שאמא מודעת לכך שאני לא אכול. רק כמו כולם, מאחר ואני שמן עניין האנורקסיה, והסיכוי שאני לא אוכל, לא יכול לעלות על הדעת.
ושוב הוא שותק. והיא מתנפחת יותר. ומלהיבה את עצמה יותר, ונכנסת לסרטים ואני אוכל את זה ואני אוכל ההוא רק לא מה שאני אמור לאכול, אני טורף את כל הבית בזמן שהיא בחדר שלה למעלה. היא "שומעת" אותי. אז היא לא רק פסיכית עיוורת, היא גם חירשת.
והוא שותק.
ואז פשוט משום מקום היא מפליצה (לא באמת, אז לא הייתי כותב לכם. אז הייתי קליינט של זק"א) שוב את הנושא של אירופה.
דייייייייייייייייייייי!
תפסיקי כבר! שתחליט, טסה, לא טסה, טסה, לא טסה, טסה, לא טסה. ואני? אני לא אהיה איפה שהיא תהיה. זה היא הבהירה לפני חודשיים. היא גם לא חושבת שאני צריך לקבל פרס ולטוס.
איזה פרס?!
אני טס כי היא נשארת בארץ. אמרתי לה, תטוסי, אני אשאר, די, לכי.
ואז היא אמרה שהיא מנתקת את החשמל ואת הגז ואת הכל ואני אשאר בלי כלום. בלי בית בלי כסף בלי אוכל. לא חדש.
"בסדר, אני אסתדר, כבר לא אכפת לי".
אני אגור ברחוב, בכל מקרה אני עושה את זה.
ובאמת שלא אכפת לי. כבר אין לי כוח לריב איתה. אני עונה לה בעוקצנות כמו שאני יודע. אני כל כך עייף מהכל. ומה היא תעשה? תזרוק אותי מהבית לשם השעשוע?
שתשעשע. היא בכל מקרה עושה את זה. יש לי פה גדול. ואני מתחיל להפסיק לצנזר את עצמי עליה, להפסיק לשים לב למה שאני אומר, לפלוט ישר.
זה רק מרתיח אותה יותר. אבל שתרתח.
אני לא מסוגל יותר. פשוט מאוד, לא יכול יותר.
והיא תשנה את הדעה שלה עוד מליון פעם בנוגע לטיסה. ובסוף היא תשאר. או שאני.
היא כאילו מחפשת לריב? מה לעזאזל היא רוצה ממני?
לא אכלתי היום. לא עליתי על המשקל. אני מפסיק עם האובססיה של לבדוק את עצמי. בשישי אני אראה, אם ירדתי מה טוב לי, אם לא... אני אטביע את עצמי באוכל. מה שעשיתי ב10 שנים האחרונות. לחזור להיות תת משקל? בחלומות שלי אני אפילו לא מצליח.
להיות אופטימי? רק מחוץ בית. אני עדיין יוצא לסנוקר בשישי. לא מתכוון לבטל את זה. מנסה לצאת מהבית כמה שיותר לכמה שיותר זמן. רק שאני מחוץ לבית אני יכול לנסות לצאת מהדיכאון. מהתסכול. מהיאוש.
ומה שמעיק זאת הידיעה שלא משנה עם איזו הרגשה אני אחזור הביתה, אפילו הכי מאושרת, אמא תכבה אותה מהר.
End Of All Hope – Nightwish
אם אי פעם שמעתי שיר שפשוט אמר "אני".
