אני שונא את ההורים שלי על זה. אני רוצה ילדים. זה אחד החלומות שלי. אני רוצה כאלה, גם אם אני אחיה עם בן זוג אני אכריח אותו לאמץ אם לא נצליח לקמבן (לקמבן ילדים לא נשמע טוב אה? :S)  ילדים ביולוגיים של אחד מאיתנו.

אבל אני לא יכול. רוב המחקרים מראים שילדים מוכים, נהפכים להורים מוכים. אני לא רוצה הרביץ לילדים שלי.

אז עכשיו אני גם לא אהיה אבא. ואולי אני לא אהיה אב מכה כזה, כי בכל זאת מחקרים מבוססים על סטטיסטיקה ותמיד יש יוצא מן הכלל אבל... אני לא רוצה לקחת את הסיכון.

וזה גורם לי לבכות.

אני רוצה ילדים.

ממשל ישראל צועד לקראת שלילת זכויות.

החוק החדש מבטל את חופש הביטוי, ומאציל את ראשי הערים. ביזיון לדמוקרטיה.

ואני בדרך כלל בא בדעות מנוגדות לנושא זה, מצד אחד המצעד חשוב כי זה להתגאות במה שאתה,

אבל מצד שני בתור קהילה שרוצה ושואפת להיות שוות זכויות כמו כולם היא לא אמורה לדאוג למצעדים פרובקטיבים.

כן אני בעד הקהילה, כן אני בעד שוויון זכויות בין כל אזרחי ישראל אבל מצעדים פרובקטיבים אינם מראים על שיווין. זה יחצון. להראות שיש ציבור שונה, ססגוני ומתלהב.

אני הייתי רוצה להאמין שנטייה מינית זה משהו שולי, זוטרי שקשור רק לאדם עצמו בתור עצמו. הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים וכו' אמורים בעיני להזדהות  קודם כל כבני אדם, ורק לאחר מכן, אם לא אחרון, בתור נטייתם. נטייה מינית לא אמורה להיות איפיון.

אבל אפילו אני כזה, עד כמה שאני מסתייג מזה. הטבעות שלו מסגירות אותי, משייכות אותי ומקטלגות אותי לפי העדיפה המינית שלי. בצורה מסויימת כך אנשים רואים אותי. קודם בתור ביסקסואל ורק לאחר מכן דברים אחרים.

זאת חשיבה שגויה.

בתור קהילה, עזבו, בתור מדינה דמוקרטית אנחנו אמורים לראות את אזרחי המדינה קודם כל כבני אדם, כאזרחים,כשווים ורק אז להמשיך משם. אין מקום לחוקים שמבטלים את הרעיון הדמוקרטי, שמדכאים חלק מהעם ומשתיקים קולות שונים.

דמוקרטיית ישראל היא דמוקרטיה צעירה. שמתפוררת.

אני שונא את המחשב שלי. הוא כלבה כמו אמא.