ב5 כהרגלי (מזה 3 ימים) יצאתי לי להליכה. ושוב הגעתי לסבא/סבתא ושוב דפקתי צלצלתי להם בדלת והם לא ענו.

וזה לא היה נראה לי הגיוני, כי זה כבר היום השלישי שאני בא אליהם והם לא פותחים לי. ולא קרה להם כלום. ואז עלתה לי המחשבה שאמא צדקה שסבא לא רוצה אותי אצלו. כי היא השפיעה עליו.

ואז זה לא שהם לא בבית, זה שהם לא פותחים. לי. כי זה אני.

אז ההרגשה שלי עוד יותר הידרדרה. איך אפשר לחשוב אופטימי ככה?

בערב סבתא התקשרה. אז שאלתי אותה אם הם היו היום בבית. היא אמרה שכן. אאוץ'.

ואז שאלתי אותה למה הם לא פתחו לי.

היא ענתה שהפעמון שלהם לא עובד.

הרגשתי כל כך מטופש באותו הרגע.

היא אמרה לי שאני אבוא מחר אחרי המבחן כי סבא רוצה שאני אסדר לו משהו בבית, והיא קנתה לי מלא שוקולדים.

איך לעזאזל יכולתי לחשוב שאני הולך להפסיד אותם?

הם אוהבים אותי. לא משנה מה אמא תגיד להם.

והחלטתי כן לאכול את השוקולדים שהיא הולכת להביא לי. אני כבר לא בעודף משקל, אני הורדתי 15 ק"ג, ואני מתרץ את זה שאני הולך לאכול שוקולד כאילו למישהו אכפת.

פתאט.