לא ישנתי בלילה.

כל הזמן רק התהפכתי בעצמי. כתוצאה מכך גם חנקתי את עצמי. זה כבר נכנס לתת מודע, שאני לא מאושר מהמצב שלי אני חונק את עצמי בהכרה מלאה או לא.

היתושים חיסלו אותי. הרגשתי שאני מחורר לגמרי. הזמזום לא פסק. הזעתי לגמרי. השתחררתי מהחניקה, היא חיממה אותי. גירדתי את כולי, הרגשתי מנופח. לא הרגשתי טוב, הגרון שלי זעק למים,

שבאתי לקום העברתי את היד ברגל והיא הייתה רטובה, טעמתי. דם. גירדתי את העור עד שהוא נגמר.

שכבתי על הגב והסתכלתי על הכוכבים, הירח נראה בברור. לא היו עננים, לא הייתה רוח.

לא היה לי כוח לקום, המצב היה בלתי נסבל.

הזמזום של היתושים לא פסק, לקחתי את השמיכה בכוונה ליצור שכבת הגנה ושכבתי. לא מצאתי תנוחה נוחה. התחלתי לסדר כריות, יש לי 8 במיטה. עדיין לא מצאתי. יצרתי מעין כלוב, נכנסתי לתוכו. השמיכה איכשהו שוב הייתה רק סביב צווארי. לא יכולתי.

זה היה לילה זוועה. בלתי נסבל. ומכל כיוון היתושים המזורגגים האלה, והחום הזה, והלחות. זה לא נתן לי לישון.

ב7 לא יכולתי כבר וקמתי. אולי לכל אורך הלילה ישנתי שעה. ירדתי למטה, הבאתי את העיתון וקראתי אותו. עברה חצי שעה. לא היה לי מה לעשות.

הסתובבתי בבית כזומבי. בהיתי במחשב, ולא היה לי מה לעשות בו. פתחתי טלוויזיה אבל לא ראיתי.

בסופו של דבר הזמן זז.

ב11 אספתי את עצמי, התלבשתי והלכתי עם אחותי. נסענו לת"א ומשם עלינו על ההסעה למכינה של בנדוד שלי.

מת"א נסענו לירושלים. ירושלים הייתה מפוצצת במגבניקים ושוטרים.

הצטערתי שאני לא הולך למצעד. אבל יש לי עניין פרטי שלי בנוגע לזהות שלי. לראות איך בנדוד שלי מגיב לגילוי הזה.

נסענו דרך השטחים לבקעת הירדן. במשך שלוש שעות מזורגגות התייבשנו באוטובוס בלי אוכל ומים.

במשך הנסיעה חיילת אחת התחילה איתי. זה היה נחמד, אבל לא ידעתי מה לעשות אז היא הלכה. הייתי צוחק מזה אבל אין לי מצב רוח.

שהגענו לשם חטפתי מכת חום. כל כך חם שם, ויבש, ורוח חמה, זה מגעיל.

אני רוצה חורף. אני רוצה לילה. אני כל כך איש של לילה.

ראיתי את הראש הבלונדי שלו. הלכתי ואמרתי שלום. אותו החיוך, אותו הגישה, למראית עין שום דבר לא השתנה.

ואולי זה בגלל שאחותי הייתה איתי.  אני מניח שהוא יודע שהיא לא יודעת.

אבל ככל שהזמן עובר אני פשוט חושב שזה לא מזיז לו. אני הוא אני והנטייה המינית שלי לא מעניינת אף אחד אחר. עולם אידיאלי, נטייה זה דבר זוטר.

במהלך השהות שלי שם היו שני בחורים שמשכו לי את העין. מתברר שאחד מהם, היותר חתיך, מתחתן בקרוב.

הוא גדול ממני במקסימום שנה וחצי.

אני יודע שאני אמור לקחת את זה בפרופורציות, ולדעת שזה דבר די מיוחד שאנשים בגיליים כאלה מתחתנים אבל לי זה רק הראה עד כמה אני תקוע.

אני כל כך ילד קטן בקטע הזה. מעולם לא היה לי חבר. מעולם לא היה לי... קטע. אני נאיבי. יתר מדי. הבנאדם מתחתן, ואני לא יודע מהחיים כלום.

אני לא שווה כלום. חניכים שלי בגיל 14 יכולים ללמד אותי דברים. אני בפיגור. אני עצוב.

שניהם לא שמו עלי.

הטכס היה איזה 3 שעות, ולא אכלתי כל היום, ולא שתיתי והרגשתי חלש, וכל המעמסה הרגשית שאני מפיל על עצמי לא עזרה.

אני חופר לעצמי קבר.

בסוף הטכס הלכתי לקרוון של בנדוד שלי. לראות איפה הוא גר ב10 החודשים האחרונים. לפחות היה שם מזגן.

שותף שלו לקרוון התלהב מהכובע שלי. הומו. (לא נראה לי שבאמת אבל מילא)

אוף

אין לי חשק לכלום.

אנשים נעלמים לי. איבדתי שוב אדם שחשבתי שהוא יהיה שם לנצח. כואב לו מדי אז הוא לא יכול, הוא הולך. זה כבר קרה לי עם ידידה אחת.

אני לא יכול להמשיך ככה, זה כואב יותר מדי, לי.

חבל שאין מפסק לחיים.