אני לא מכיר את עצמי מספיק, ועם זאת אני מכיר את עצמי יותר מדי טוב.
אני ידעתי מה יקרה לי אחרי התהפוכות של אתמול. אני ידעתי שלא משנה באיזו דרך אני אבחר להסתכל על זה, אני אפגע, וכמצופה, נפגעתי.
כמו שחשבתי אמי שוב שינתה את דעתה, והיא אכן טסה. הבעיה היא שאני עדיין לא נינוח עם עצמי ועם החלטותיי.
אני עדיין לא מספיק בשל ובוגר לשבת בצד ולתת לעניינים לזרום. אני עדיין נמהר, אני עדיין לא שקול ואני עדיין נחפז בתגובות שלי.
אני צריך ללמוד איך לקחת דברים בפרופורציה, לא ישר להיכנס לסרטים.
למרות שאני די מרוצה מעצמי. הפעם הגבתי בצורה יותר בוגרת אפשר לאמור. אני סקרתי את כל האופציות שלי, מכל כיוון ובנתיים לא עשיתי דברים קיצוניים.
נתתי לזמן לעשות את שלו, בהנחה שאמי תשנה את דעתה על סמך העבר ותחליט כן לטוס. הנחה שהתבררה כנכונה.
למרות זאת אני לא מרוצה מזה שעדיין עברתי מעין סערה, רוחי לא הייתה רגועה.
מתחת לכל ידעתי שזה סתם. היא עושה את זה רק כדי לנענע שוב את הסירה, היא כנראה לא אוהבת רוגע.
אני הרגשתי יציב לפני, אבל כנראה שאני לא באמת הייתי יציב, או לא יציב מספיק. ואת זה אני אצטרך לשפר.
האי שביעות רצון מעצמי התבטא בכך שלמרות שידעתי שזה סתם, אני עדיין נתתי לעצמי להיסחף.
במהלך היום ואתמול אני כן חשבתי עד כמה יהיה נחמד לטוס, ונזכרתי שהסיבה היחידה שאני לא טס זה מפני שאמא שלי החליטה ככה. עבר לי החשק לעבוד, לא רציתי לעבוד, רציתי לטוס. התאמתי את עצמי לזה, חשבתי על הרוב.
וזה לא היה טוב. זה נתן לי תקווה, תקווה ששוב נמחצה למוות ע"י רגלה של אמא. זה שוב היה להבין שאני לא טס כי היא לא אוהבת אותי, היא לא חושבת שאני בן בסדר, ומה שהכי מעציב אותי זה שאני בטוח שזה קשור לעבודה שאני אוהב בנים. באיזה שהו מובן זה אכזב אותה. אז היא מתרחקת, לא נותנת, כולאת משפילה ומדכאת.
אני לא יכול אפילו לדמיין מה היה קורה אילו הייתי בה ומספר לה על זה, ולא כך שהיא מודעת לזאת רק בשל העובדה שהיא שתלטנית שמצטטת לי לטלפונים.
אני כועס על עצמי.
איך יכולתי לתת לעצמי לפתח את קו המחשבה שאני כן אטוס? שאני אהנה? הרי היא זאת שמחליטה, היא זו שקובעת. כה אובססית לשליטה.
אני כועס על זה שהוצאתי ממני את החשק לעבוד, פשוט רציתי להתקשר לבוס, להגיד לו ביי ולטוס לחודש.
הייתי אמור לדעת טוב יותר. הייתי אמור להתמודד טוב יותר. לדעת לא לתת לעצמי לפתח ציפיות שווא לדעת שהיא סתם משחקת.
ולמרות שנשארתי באותו המצב, אני מתוסכל עכשיו.
כי אני יודע שאני מפסיד טיול של 3 שבועות באירופה. טיול שלא יחזור על עצמו.
משאירים אותי פה בארץ לבד, בלי כסף, בלי אוכל, ועם העובדה שאני צריך להגיד להם תודה על הבית שהם משאירים לי. בלית ברירה.
אני מאכזב את עצמי. אם הייתי יציב כמו שחשבתי שאני אז זה לא היה קורה. לא הייתי חולם לא הייתי מדמיין לא הייתי מקווה. הייתי ממשיך בחיי כרגיל ומחכה שהכל יסתדר.
אני לא מחבב את הסערה הזו שפקדה אותי, אני לא אוהב את התגובה שלי. אם רק הייתי יושב בצד ולא עושה כלום אז לא הייתי נפגע. אבל כנראה שאני לא בוגר מספיק בשביל זה.
למדתי מזה, ולהבא זה לא יקרה. עכשיו אני מבין למה סוג של חוכמה בא עם הגיל, זה בא מניסיונו של האדם.
אני צריך להחזיר לעצמי את החשק לעבוד, אני צריך למלא את עצמי בדברים, לחוש דברים.
יש לי 3 שבועות שבהם יש לי בית ריק, אני צריך לנצל זאת על מנת לחוש אושר.
אני חייב לעשות זאת בשביל עצמי. אני מקווה שזה יתאפשר, הן מבחינה לוגיסטית, והן מבחינה כלכלית. שהכלכלית היא זו שתקבע. כמו בכל פעם.
מה שאני האמת הכי חייב לעצמי, זה להכיר הומואים. אני כבר שנה מיושב עם עצמי ושלם עם עצמי ובכל זאת לא מכיר הומואים. זה לא טוב. זה לא יקדם אותי לשום מקום. כמו שידידה שלי אמרה לי פעם, זה לא שאני נדחה, זה שאני פשוט לא מנסה. אין מי שידחה אותי.
אין לי אפילו הזדמנות להיות דחוי. אבל כמו שטענתי כל הזמן, אין לי מאיפה להקריץ הומואים.
נו מילא. בוא נקווה שפשוט הם יצוצו משום מקום.
אני צריך שוב לחשוב שזה טוב שאני לא טס, אני צריך לחשוב על לאבלי. אני צריך שתבואו גם.
כי באמת אתם לא יודעים עד כמה זה חשוב לי. אני לא רוצה לבטל אותו, זה בערך הדבר היחידי שמחזיק אותי.
פתאטי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
