היום נקבר דודו של אבי.

הרגשתי מוזר, הרי רק לפני חודש ראיתי אותו חי, נושם, מהלך, מחייך, צוחק, אוכל, מחבק, וזה היה בבר מצווה של בן דודתי.

והיום? גוויתו הקרה, הנוקשה, חסרת נשימה, עטופה בבד צחור ירדה מטה. הוטמנה באדמה בשקט זועק הנקטע לחילופין ע"י בכי.  בכי רך, נוגע, משתק. בכי עדין של לבבות עדינים של אנשים מבוגרים שחיים מלפני קום המדינה. בכי של הבנה, של 'עוד אחד מצטרף לשאר'.

אני לא חושב שהוא סבל. הוא לא היה מחובר למכונות אך יחד עם זאת הוא לא היה מוכן למוות. יתרה מכך, אנחנו לא היינו מוכנים למותו.

ואולי כן?

הרי הוא עצמו בן למעלה מ90, אז מה ציפיותי? אין לי את ההבנה?

אני יודע שמוות זה חלק מהחיים, שמגדיר את סופם. אבל אני עדיין לא מסוגל לקבל את זה שאנשים מתים.

יש ידיעה, זאת עובדת חיים. אבל לראות אנשים שאני מכיר, שלפני שנייה היו פה ועכשיו כבר אינם? אני לא יודע אם אני בשל לזה. אני יודע שהם זקנים, אני יודע שהם עברו הרבה, אבל בכל זאת, אני לא יכול לראות אותם מתים, יותר מכך, אני לא רוצה לראות אותם מתים. אני מאמין שהם יהיו שם לנצח, זקנים, מקומטים, חכמים, נחמדים.

מלבד קיום הלוויה חשוכה זו הלכתי היום לניחום אבלים. אבלה. ידידה. אבל היא יותר מכך, היא הייתה יותר מכך.

היא ילדה שאני מכיר מגיל 4. היינו יחד בגן, ביסודי, בחטיבה ובתיכון לא היינו באותה הכיתה אבל שמרנו על קשר טוב, רק בסוף הוא התנתק. במשך 14 שנה אני מכיר אותה. היא הייתה משמעותית בעיני יותר מכל אדם, אבל זה בלשון עבר.

היה לה חבר. הוא לא חיבב אותי. היא בחרה בו. היא התנתקה מכולם ונשארה איתו.

קשר כל כך עמוק נעלם. אבל לא לגמרי. שנה שעברה סבא שלה, נפטר. סב שאני הכרתי אישית, שביליתי בחברתו לא פחות מאשר עם משפחתי. ככה היה הקשר שלנו, כל אחד מאיתנו הכיר את משפחתו של השני, במיוחד את הקרובה, והפכנו לחלק מהמשפחה של האחר.

שהיא התקשרה להודיע ישר הלכתי אליה. היינו יחד, ובהלוויה עצמה לא נכחתי, אבא שלה ביקש שאשמור על הבית כדי שלא יפרצו. אז שמרתי, הייתי נאמן למשפחה ועשיתי מה שביקשו ממני.

ועכשיו, אחרי שנה פלוס עוד סב שלה נפטר. את אותו הסב לא הכרתי טוב, לא ביליתי איתו, אבל זאת היא. למרות שלא דיברתי איתה מעל לחצי שנה התקשרתי אליה ישר. קבעתי איתה. הלכתי אליה היום. הייתי איתה שעות.

אני יכול אולי להתנחם בעובדה, שאני יודע להיות חבר. הרי אומרים שרואים מי החברים שלך ברגעי משבר לא? אז תפקדתי טוב. שמתי הכל בצד, את כל הנתק ואת זה שהיא לא התייחסה אלי לפני. זה לא חשוב, זה מזערי. היא זקוקה לי.

מאותו החבר היא נפרדה. אני רוצה לחדש איתה את הקשר, היסטוריה כזו לא כדאי לזרוק לפח. אני צריך לעשות הכל בכדי לשחזר את הקשר, וגם אם לא לחברים הכי טובים, לפחות לידידים.

כל היום הזה נזעק 'מוות' מכל חור. מוות שאני אישית לא התמודדתי איתו.

לי לא מת עדיין אף אדם חשוב. ותודה על כך.

המוות שכן נחקק בזיכרוני שהייתי קטן הוא מוות של בת דודתה של אמי. היא נפטרה בגיל 50+. אז, בהיותי בן 8 בערך זה נחשב גיל מבוגר, עכשיו לא.

ואני לא יודע למה זה נחקק, אולי בגלל התגובה של כולם, בשל היותה צעירה במותה. עד היום אני מרגיש שיש לי קשר מיוחד אליה, למרות שאני לא ממש הכרתי אותה ואני זוכר את מראה יותר מתמונה מאשר זיכרון אמיתי.

אני לא יודע מה יקרה כאשר אחד הקרובים שלי ימות, או גרוע מכך, אחד מהסבים שלי.

אני יודע שהם מבוגרים, אני יודע שהם לא יחיו לנצח אבל אני פשוט לא רוצה בזה. זה רחוק ממני. אני רואה אותם נהיים יותר ויותר חלשים עם כל שנה, אבל אני אוהב אותם. אני לא רוצה במותם. במיוחד שאני לא מורגל לו, שאני לא אדע מה לעשות.

אני בר מזל. בן 18 וחצי וכל יקיריו בחיים.

אבל בגלל זאת, אני חש פגיע. אני לא אדע מה לעשות עם עצמי כאשר אני כן אצטרך להתמודד עם המוות פנים מול פנים. זה מעולם לא קרה לי, לא שאני הייתי צריך להתמודד. זה תמיד היה רחוק ממני, להביע נחמה דרך עיני ולהמשיך הלאה.

בבגרות שלי לא עברתי מוות. אין לי "חוויה" כזו. אין לי משהו שאוכל לפעול על פיו,

ואיזו בגרות זו אם איני יודע להתמודד עם מוות?

או שאולי הפכתי אדיש למוות? מאחר והוא לא הגיע אלי? מאחר והוא לא השפיע עלי?

אני חש קור בנוגע למוות. אני חש שאני קר כאדם בנוגע לנושא הזה.

אני זוכר שנודע לי בכיתה י' שאחד שלמד איתי ביסודי עבר תאונת אופנוע ומת.

השכבה בכתה. אני לא. כל מה שחשבתי זה שהוא אידיוט, שהוא נסע בלי רישיון, ובלי קסדה, ולכן זה מגיע לו.

מה גם העובדה שהוא התעלל בי פיזית לא כיבתה את האשם. הוא גרם לי לשנוא את עצמי. הוא גרם לי להתפלל למותו. אז המוות שלו הגיע מאוחר, אבל לפחות הגיע.

אני לא בכיתי. אני לא הזלתי דמעה. לא חשתי עצב. לא חשתי שמחה, הייתי אדיש. הוא מת. מה חבל.

זה קרה לי שוב השנה. אחד מהשכבה שלנו נהרג בתאונה. הבחור למד איתי ביולוגיה. הבחור לא סבל אותי והיה יורד עלי. אני מצדי לא סבלתי אותו גם.

ושוב שכל השכבה בכתה והתאבלה, אני לא חשתי כלום.

אפילו אם זה אני. לא אכפת לי למות. אני לא חושב שיהיו הרבה עצובים, אני לא חושב שלמישהו יהיה אכפת. אני לא חושב שישימו בכלל לב.

אנשים שאני לא פוגש, פשוט לא ישמעו ממני. הם ישכחו אותי במהרה.

אז האם אני אדיש למוות? בגלל מה שעברתי ולא עברתי?

האם לא אכפת לי מהקיום האנושי?

האם אני קר ולא רגיש?

או שכל ניסיוני האישי עם המוות נפל על אנשים שהוגדו בצורה זו או אחרת בתור "אוייבים" שלי ולכן לא בכיתי עליהם?

ואם כן, אז מה עם הסב של ידידתי?

הוא לא היה אוייב. הוא אהב אותי. אני אהבתי אותו. החיוך שלו חקוק לי במח.