צרות באות בשלשות נכון?

אז אתמול הייתה הלוויה והיה ביקור נחומים.

והיום? היום התברר לי שידידה שלי, שלמדה איתי בתיכון ביולוגיה, שברה את רגלה בצבא.

לכן היא כרגע "מוצבת" בבית ללא יכול תמרון רמה במיוחד. איתה גם הקשר די נותק, בכל זאת, כבר חצי שנה (+) לא ראיתי אותה. צבא.

אבל זה לא שינה. אני אוהב אותה, והיא מסכנה תקועה בבית. אז כמובן שהתקשרתי, וכמובן ששאלתי למקום מגוריה מאחר ומעולם לא הייתי אצלה ומעטות היו הפעמים שנפגשנו מחוץ לכיתה.

היא הביאה לי את הכתובת, ונראה לי שהיא אפילו שמחה שאני מתכנן לבוא לבקרה.

היא גרה בקרבת סבא/סבתא, אז תכננתי לקפוץ אליהם, מה גם שלא ידעתי בדיוק איפה הרחוב שלה, וסבא שלי... הוא זקן אז הוא בטוח יודע. (><)

וכמו בכל צירוף מקרים טוב, בדיוק סבא התקשר הביתה ושאל אותי אם אני במקרה עובר היום בסביבה מאחר והוא הרס את הדיסקמן שלו.

החלטתי שב4 תיאורטית לא אמור להיות חם, והיו לי דברים מרובים לעשות היום אבל חם מדי.

תאורטיקן אני לא אהיה. היה חם.  מאוד. וצעדתי לי בחום. עד שהרמתי את הראש מהריצפה, נתתי לעצמי כאפה ועברתי לצד השני של הרחוב, זה עם הצל...

הגעתי לסבתא/סבא נוזלי ומגעיל. סבתא פתחה לי את הדלת. בהתה בי.

סבתא: "כובע?"

אני: "קיץ."

סבתא: "תסתפר."

אני: "אני רוצה לגדל שיער עד הצבא."

סבתא: "ראית אותו?"

אני: "כמובן, בכל פעם שאני מנסה לסרק אותו. לכן הכובע."

סבתא: "טיפש."

אני: "גנים שלך."

סבתא: "גם המחלות עוברות."

אני: "אני יודע, לכן הכולסטרול שלי מרקיע שחקים, והשיער שלי מוזר."

סבתא: "השיער זה מסבא."

אני: "אני יודע. יש לי שיער לבן."

סבתא: "ומה רע? שתדע לך שליעקב (דוד שלי) היה שיער לבן מלא מהגיל שלך."

אני: "כן אני יודע, ואיזה מזל שאצלי זה לא ככה."

סבתא: "תסתפר."

אני: "תגידי, את לא אמורה להיות פולניה?"

סבתא: "אני פולניה, מה חשבת שאני?(!)"

אני: "אז למה לעזאזל אנחנו מדברים בכניסה?! חם לי, צמא לי, אני עומד למות, ואת פה מתלוננת לי."

סבתא: "וזה כי קיץ, תסתפר!"

ואז נכנסנו, וזה בית פולני, אז הולכים למטבח.

וכמובן שהכל הוצע לי, וכמובן שהייתי חייב לאכול כי סבתא הוציאה את הM16 שלה וכיוונה לי לרקה.

אבל בפעם הראשונה אצלה שפשוט הרגשתי שזה יותר מדי, אז הלכתי לשירותים וטיפלתי בזה.

אני נהיה טוב בזה. אני מקיא מהר, בגלים גדולים, בלי רעש כמעט. זה טוב.

סבא בא. ואיכשהו, כמו כל פעם, מגיעים למלחמות. ובמלחמות מגיעים למלחמת כיפור. ובמלחמת כיפור סבא היה נהג, ואז הגענו לדבר על רשיונות וכו'.

סבתא סיפרה איך אחרי כל פעם שדוד שלי עשה תאונה, או כל חבר אחר למשפחה, היא הייתה קוראה לבן דודה שפשוט היה מסדר הכל.

שללו לדודי את הרשיון, סבתי לא הסכימה לזה, עשתה שיחת טלפון, למחרת הרשיון הוחזר.

אז סבא אמר משהו על הפעם שהוא עשה רשיון. ואני בשוק טוטאלי "מה היו מכוניות?!"

אז מתברר שכן.

לאחר שיחה נורא מעניינת זו, סבא הביא לי את הדיסקמן. ואין לצחוק על זה, הוא יודע להשתמש בדיסקמן וזה מכובד מאוד!

אז מה אם כיום משתמשים באמ פי 4?

כל מקרה הבעיה הנוראה הייתה שהוא לץ על ה'הולד'.

סבא: "מה זה?"

אני: (בניסיון לפשט את הכל כמה שיותר) "זה כפתור שמנתק את החשמל ומונע בזבוז חשמל ע"י לחיצה לא מכוונת על אחד הכפתורים."

סבא: "אה." (בטון של הבנה מלאה. הוא לא הבין כלום.)

אחרי שפשוט שחררתי את ההולד סבתא הופיעה. היא מתברר לא סיימה להלל את בן דודה השוטר שקימבן את כל מה שסבתא רצתה.

הוא מת. הוא הסתובב לו בלונדון עם אישתו, נפל ומעולם לא קם.

אז סבא וסבתא ישבו והתחילו לדבר איתי על המוות, ועד כמה נחמד זה פשוט ליפול להיות מת. ככה הם רוצים למות.

כי אני פשוט חשבתי שלהתפוצץ זה הרבה יותר נחמד.

אחרי שהחלטתי שזה מספיק לי, הלכתי והתקשרתי לבחורה. היא מתברר נסעה לרופא.

בתור אחת שמרותקת לבית ולא יכולה לזוז, היא יודעת לדפוק ברז.

במקום להיות מרמורמר תפסתי את עצמי ונסעתי לטלי. מזמן לא ראיתי אותה.

היא החליטה שאנחנו נוסעים לבית הפנקייק. אז נסענו, וזה היה נחמד. והיא הזמינה, ואני לא יכולתי, זה שמן, ואני הקאתי כבר היום, ואני שמן. אבל לא יכולתי שלא להזמין כלום, אז הזמנתי בירה.

שתיתי אותה והיא קיפצה לי למח ממש מהר. הראש שלי התחיל להסתובב. זה היה מצחיק. הזכיר לי את הזמנים שהייתי ימאי, רק בלי הבחילה.

האמת זה יותר מציק מנחמד. זה לא כיף. אבל לא התלוננתי.

טלי ניסתה לדחוף לי אוכל לפה, דחיתי אותה. המלצר צחק. הוא חשב שאנחנו חברים. חבל להרוס לו, אז לא אמרתי לו שהוא יותר מענייו מהבהמה הזו שמנסה לפטם אותי.

היא שאלה אותי למה אני לא אוכל, והיא לחיצה. יש לה קטע כזה שהיא תמיד לוחצת עלי, וזה תמיד מתברר כאותו הדבר.

אני: "אין לי כסף"

היא: "אני אשלם עליך"

אני: "לא, זה בסדר, אני לא רעב."    ~גרגור בטן~

טלי: -.-

אני: "מתקרר לך."

אני פשוט לא מסוגל. אני לא יכול לאכול על חשבון מישהו, מעולם לא שילמו עלי, אני לא יכול לתת לאנשים לשלם עלי. אין לי כסף, באסה לי, אז אני לא אוכל. ואני לא אצא ואני לא אקנה בגדים ואני לא אלך להופעות.

פתאום טלפון. היא צוחקת, אני מזהה את הקול. אני יודע מי זה. הבטן מתכווצת.

היא ממשיכה לדבר, הוא אמר משהו מפגר, אני צועק 'הומו' לטלפון.

היא מביאה לי אותו.

אני: "הומו."

הוא: "לא, זה אתה." אני: "אתה יודע, זה בגנים, יש מצב שגם אתה כזה."

הוא: "אתה זה שנדפק עם השיער של המשפחה. ובכל זאת אני מקווה שלא."

בן דודי היקר. הבחור שבגללו הפכתי עולמות וברחתי. כל כך אידיוטי היות וכבר חבר שלו עשה לי אאוטינג בפניו.

פעם שניה שאנחנו "מדברים" על זה. פגשתי אותו שבוע שעבר, אבל הייתי עם אחותי ודודי, לא אמרתי כלום.

בשתי הפעמים לא הרגשתי שום שינוי בגישה שלו כלפי, שום דבר שמראה על רתיעה.

אני חושב שזה לא משנה לא. זה גורם לי קצת לשמח, יש מישהו במשפחה שיודע עלי.

אבל אז אני נזכר שגם ההורים שלי יודעים, מאחר ואמא שלי מצטטת לי לטלפונים.

ואז אני נזכר שהוא יודע עלי רק בגלל אאוטינג.

ואז אני לא שמח כבר.

מחר הוא אמור לבוא. מחר אני אמור לפגוש אותו. ואז לא יהיו האחיות שלי. ואז אולי אני כן אצטרך להתעמת איתי פנים מול פנים מול הנטייה שלי.

זה כל כך דפוק.

אולי אני אברח. אולי אני אסע למחנה.