היום התחיל משעמם. קמתי בצהרים, לקול ההקלדות של אבא על המקלדת.

אחר מכן אכלנו צהרים, שאני הסתפקתי בחזה עוף וכף חצילים.

מ13:30 עד 15:45 פשוט בהיתי בחלל האוויר עד שבן דודי הגיע.

שהוא הגיע, הוא התקשר וירדתי למטה. אחותי באה בעקבותי. נסענו לסבתא. עלינו אליה והיינו אצלה כמחצית השעה. כל נכד הביא לי חזרה קופסת אוכל כזו או אחרת.

לאחר מכן החזרנו את אחותי הביתה, תכננו לנסוע לטלי. שאחותי ירדה שוב בבית, ואני והוא ישבנו במכונית לבד הרגשתי שהגיע הזמן, שאם לא עכשיו, זה לעולם לא יקרה.

באתי להגיד משהו, אבל לא יכולתי. אולי הוא מטומטם והוא לא הבין נכון?

לא יכול להיות. אתמול התבדחנו בטלפון על זה שאולי הוא הומו מאחר וזה בגנים.

לא ידעתי איך לפתוח את זה, רק ידעתי שצריך לעשות את זה, ועכשיו. התחלתי לגשת לזה בכך שאמרתי לו שהחבר הזה שלו אידיוט, ושאני לא הומו.

התחלה מפגרת. הוא הסתכל עלי, ואז הכרחתי אותו שיספר לי בדיוק מה הוא יודע. אז כמו שחששתי הוא אכן הגיע אלי לבלוג, לאחר שהחבר שלו עשה לי אאוטינג. וכמו שחששתי הוא זיהה אותי לפי המסנג'ר.

גם דבר מטופש, הייתי צריך לעשות מסנג'ר חדש לבלוג, מאחר והוא לא מודע לאוכ' העולם.

טעות שלי, שעליה שילמתי. דיברנו, והרגשתי רע. רציתי שהוא יגיד משהו, רציתי לקבל ממנו מעין אישור לכך, אישור שזה בסדר.

ואני לא יודע למה, הרי אם הוא לא יאשר זה יעלים את זה? לא. אבל בכל זאת רציתי לדעת שזה בסדר,שזה לא נורא.

ואז הוא אמר לי שאפילו אם הייתי הומו זה לא היה מפריע לו. הוקל לי. ואז הרצתי לו עד כמה מפגר החבר שלו שעשה לי אאוטינג, וזה ממש לא בסדר. ושידאג שהוא עצמו לא יעשה את זה.

אז, שסיימנו, נסענו לטלי.

שהגענו אליה התקשרנו והיא ירדה.

"לאן נוסעים?"

כל אחד הסתכל על השני בציפייה שיהיה לו רעיון. לאף אחד לא היה. ואז בן דודי אמר: "בוא נהיה ספונטנים, מה כבר יכול לקרות? יאללה עולים לירושלים."

וזה מה שקורה שאף אחד לא החלטי, ויש דלקן. אז נסענו לירושלים. שמחתי. הולך להיות מעניין, הייתה מוזיקה טובה בדרך.

הגענו, נסענו לחבר של בנדודי. אחותי התקשרה לבנדודי (מאחר ואין לי פלאפון), אמרה שמכר שלי חיפש אותי ושאני התקשר אליו.

היא חשבה שאני בנתניה. ואז הבנתי, אף אחד לא יודע שאני לא בנתניה. אבל זה מה שנקרא ספונטני לא?

ניסיתי להתקשר למכר, הוא לא ענה. אז טלי הסתכלה עלי, הסתכלה על הפלאפון שלה ואז עלי.

טלי: "מוזר, אף חברה לא התקשרה אלי לשאול אותי מה אני עושה הערב, ולא הזמינה אותי."

אני: "מוזר, אותי כן חיפשו."

ואז התפקענו להנאתנו מצחוק.

שוב הפלאפון של בנדודי, ואלי. אבא. שנבוא לאכול. אי אפשר להתנחל אצל אנשים.

הבטן נעלמת, אני בירושלים. אין מצב שאני מגיע.

בפאניקה מספר לאחרים.

הם שואלים אותי אם אני רוצה לחזור, אני חושב ועונה שלא. אין טעם. בכל מקרה לא נגיע, זה נסיעה של שעה וחצי בערך.

יצאנו מהחבר שלו, ונסענו לבת דודתי. לא ראיתי אותה הרבה זמן, שמחתי להיות אצלה. אבל הייתה תשיקה רועמת באוויר, לא היה על מה לדבר.

חברה של טלי התקשרה, אם כבר בירושלים אז תכננו לבקר את כולם.

תכננו יציאה ענקית, שמחתי, אני מזמן לא יצאתי, במיוחד לא בירושלים. ספונטניות שולטת, מזמן לא חשבתי שאני הולך להנאות כל כך.

יצאנו מבת דודתי בכוונה להיפגש עם החברה של טלי, וצלצול לבנדודי. הוא העביר לי. אבא.

"תבוא הביתה עכשיו! תוך חמש ד', אין לך מה לדבר! אתה לא בא אתה סיימת ולא רק עם אמא, אלא גם איתי." וניתק.

הפאניקה גברה, זה ממש לא הולך להיגמר טוב. בנדודי התקשר, רצה לרכך את המכה, להאשים אותו.

אני בנתיים התאבנתי באוטו, לא יודע מאיפה להתחיל לאכול את עצמי, שואל את עצמי למה הסכמתי לירושלים.

הוא נכנס לאוטו. הם עדיין רוצים שאהיה תוך חמש ד' בבית. הוא אמר להם שאנחנו לא בנתניה.

ביטלנו הכל. כולם התאכזבו, ובמיוחד אנחנו. אני. הרסתי להם ערב.

טלי ובנדודי מצדם אומרים שזה בסדר, שזה לא נורא. אבל זה כן. לא כל יום מגיעים לירושלים.

התחלנו לנסוע חזרה לנתניה. בנדודי היקר נסע 120.

כל הדרך אני מרגיש איך הבטן שלי מתכווצת, הבחילה גועה, ואני לא מסוגל לנשום. לא משנה איזו מוזיקה הייתה, היא לא שינתה את המצב רוח שלי.

אני מתחיל לחשוב מה הם יעשו לי, הצרחות החד משמעיות בטלפון הן כלום לעומת מה שיקרה שאני אהיה שם. והדרך ארוכה, והם מרוגזים גם כך.

כל הדרך אני רק רוצה למות. חושב איפה היינו יכולים להתהפך, מדמיין אותנו בתאונה, רוצה להיעלם.

שוב טלפון. שוב הם. איפה אני, למה אני לא בבית.

"אני בדרך."

מתי בדרך? כמה בדרך? למה אתה לא בבית? סיימת איתנו!

מתחיל לחשוב על דבר שמעולם לא חשבתי. מתחיל לחשוב על תהליכים משפטיים, על כך שהולכים להעיף אותי מהבית, מתחיל לחשוב על לאן לפנות. ויש, אדם יקר בירר לי והביא לי.

אבל כמו תמיד נרתעתי מזה, לערב מישהו חיצוני.

אבל עכשיו כבר אין ברירה, העולם חרב.

מתכווץ בתוך עצמי. טלי שואלת אם אני בסדר, ואני רק רוצה להיעלם.

מגיעים למרכז. עדיין הוא על 120.

שוב טלפון. ואני קמל יותר. לא יודע איפה לקבור את עצמי.

נתניה. כבר לא מרגיש אף איבר פנימי. הגענו הביתה. 50 ד'. אין על הבנדוד שלי.

הוא לא עולה, הוא מפחד. הוא נוסע למלא דלק.

הולך מוציא מפתח, בחשש קל פותח את הדלת. רועד. מכווץ. מלא מחשבות. מדליק את האור, מכריז 'הנה אני'. עולה במדרגות שמרגיש שעם כל מדרגה טון של פלדה צונח לי על הלב. שומע את פעימות לבי כל כך חזק שאני בטוח שעוד שניה באים שוטרים מתלונה על רעש.

מסיים את המדרגות. עושה צעד, ואני בסלון. אמא והאחיות. שקט. לא אומרות כלום.

"לך לאבא שלך" אמרה אמא לפתע. הלכתי. הוא שוכב מסתכל עלי.

"אין לך בית? איפה הייתה? שעתיים וחצי אחרי שאנחנו מתקשרים אליך. מה נסעת לאילת?"

לא עונה. תוקע את הראש בריצפה. מכין את עצמי להלקאות.

נזכר בילדות, נזכר בכך שאני טיפש. שאבא לא טוב, הוא גם רע. לא רק אמא. הם שניהם היו מפלצות, הוא פשוט הפסיק קצת. ועכשיו, עכשיו הכל הולך לצאת.

אבל לא, כלום. אני לא מבין. בטלפון הכל נשמע כל כך חשוב, הצרות וההתעלמות, בשביל מה?

בשביל שאני לא אהנה. סתם חזרנו. סתם הרסנו לאנשים ערב.

הולך ומכניס את האוכל למקרר. רוחץ את כל הכלים. מתקשר לבנדודי והוא עולה. הוא הלך לישון.

אני גם, מנסה, מלא יותר מדי מחשבות, מלא שנאה, מלא חרטה שחזרתי. לא היה שווה את זה.

כל כך רוצה שהם יטוסו כבר, כל כך רוצה להרגיש חי, כל כך רוצה להצליח להיות ספונטני פעם בחיים שלי.

לא נרדמתי. אז קמתי וכתבתי.