היום קמתי ב10 לפנות בוקר.

הבנדוד היקר שלי החליט שהולכים לים. 

קמתי, התרחצתי, והלכתי לארון. פתחתי אותו. ומצאתי אותו. את בגד הים שלי. שאין לי מושג למה יש לי אותו מאחר ואני שונא את הים.

אחרי שהתארגנתי על עצמי, לקחתי את הבנדוד וירדו למטבח.

הייתי פולניה למופת. הושבתי אותו, שפכתי את המקרר עליו, והוא מסכן רק הסתכל עלי במבט מעורר רחמים והשמיע ציפצופי מצוקה. גערתי בו שיאכל. הוא אמר שאני מזכיר לו יותר מדי את סבתא.

הוצאתי מחבת ועשיתי לו ביצת עין ולחם מטוגן. משום מה טוסט הוא לא רצה.

הבאתי לו בורקסים וחתכתי מהר ירקות והגשתי. הוא אכל, אני רחצתי כלים, הוא סיים, הבאתי לו קפה ועוגה ורחצתי את שאר הכלים.

במבט מובס הוא סיים לאכול ונגררנו מטה, לאוטו.

אז אמא באה, ולאור מה שקרה אתמול הודעתי לה שאנחנו יוצאים. היא הודיעה שהחוף שהתכוונו לנסוע אליו מזוהם ומשרד הבריאות הודיע שאין להיכנס אליו.

אמרנו בסדר והלכנו. נכנסנו לאוטו, הדלקנו מזגן ונסענו לטלי.

הגענו אליה, התקשרנו אליה. היא אמרה לחכות למטה. אז חכינו. וחכינו. ואז הורדנו את המשענות והלכנו לישון.

ואז היא באה. סך הכל היינו למטה חצי שעה.

התלבטנו לאן לנסוע. אני הצעתי את החוף של ירושלים. הם לא נראו מרוצים במיוחד ולא צחקו. בעיה שלהם אני צחקתי.

החלטנו לנסוע לינאי. אז ירדנו לכביש החוף ונסענו. וכמובן שאף אחד לא יודע לאן ורק אני, מוכשר שכמוני, יודע לאן.

כי לקרוא שלטים זה קשה.

אז הגענו. רצו 28 שקל לחניה, אז המשכנו לנסוע. קמצנים אנחנו.

הגענו למכמורת. עברנו את בית הספר הימי, אשר בו למדתי ימאות. העלה זיכרונות. אני מתגעגע לשם. במיוחד לשוט לי באופטימיסט.

הגענו לחוף של מכמורת, גם רצו כסף, לא רצינו, אז המשכנו קצת וראינו חניה יפה. אז חנינו.

לקחנו את הדברים והלכנו לחוף.

הרגשתי איך המלח שבאוויר נדבק אלי, נכנס לי לריאות ומייבש אותי. היה מגעיל.

במשך זמן לא ארוך במיוחד חיפשנו מקום לשבת ובדיוק קמו אנשים אז תפסנו להם את הצל.

החלטנו לעשות משמרות על הציוד. מה שהיה מבאס, מאחר ואנחנו רק שלושה. ניסינו לשכנע עוד אנשים לבוא, אבל הם לא רצו/יכלו.

הוחלט שאני אכנס עם בנדודי וטלי בנתיים תשמור. אז הלכנו לים. פתאום היה לי חשק להיכנס, אז נכנסתי. היו אבנים בקרקעית. לא נח ונחמד. בנתניה אין כאלה.

צללתי, שחיתי ואפילו אעיז ואגיד שנהנתי. ולמה נהנתי? כי למרות ש99.999% מהגברים בחוף היו בגיל העמידה ומעלה, מעלה, מעלה בעלי כרס בגודל של האייפל, היה שם בחור אחד. ה0.0001% שנשאר.

הוא היה שרירי במידה, ופנים מושלמות. בהיתי בו כל הזמן. חשתי שהוא שם לב אז ברחתי החוצה.

בנדודי בא אחרי. ואז טלי החליטה שהיא נכנסת, איתי.

נכנסו והראיתי לה אותו. היא אמרה שהיא גם רוצה אותו. אז כמו מפגרים התחלנו לריב עליו. והשפרצנו על אחד השני והיא אמרה שהיא ממש נהנת, והיא לא הייתה מאמינה שאי פעם הייתי מגיע לים. היא אמרה שחבל שאני לא בא, כיף איתי.

אז נצרבתי ע"י ריר של מדוזה וחזרתי לשנוא את הים.

הבחור המושלם נעלם לי. לא שמחתי מזה.

המשכנו להנות לנו עד שנזכרנו שיש לי בנדוד על החוף ששומר על הדברים, אז יצאנו.

ואז שוב, אני זה שחוזר לים.

בתור אחד ששונא את הים, הייתי בו הכי הרבה.

שבאנו להיכנס ראיתי את הבחור. אז אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו שימשוך את תשומת ליבו.

אז העלתי בזיכרוני את הקפיצות רבות המשמעות של המצילים ממשמר המפרץ, וקפצתי לי ישר לתוך גל.

כשעליתי, עליתי כמו בחורה וזרקתי את השיער לאחור. הוא כבר התארך מספיק בכדי לכסות לי את העיניים.

אז שמתי לב שטבעה לי הגומיה. אז התרכזתי בלמצוא אותה מאשר בבחור.

אחרי שעליתי מצלילה ובנדודי הסתכל עלי כמפגר הבנתי שאין מצב שאני אמצא אותה. חיפשתי את הבחור והוא היה 5 מ"מ ממני.

הוא שם לב אלי. עכשיו מה עושים?

כלום.

המשכנו להיות במים, יצאנו והחלטנו לחזור הביתה.

מצאנו מקלחות מים מתוקים, שטפנו את עצמנו וחזרנו לאוטו.

אז הבחנו במשהו מוזר, שעזבנו את המכונית, היו לידה שורה של מכוניות. עכשיו הייתה רק אחת.

ואז בא גורר. ואז הוא התחיל לגרור את האוטו שלידנו.

הגוררים אמרו לנו שבאנו בזמן טוב.

ממש טוב. אם הם היו גוררים לנו את האוטו היינו תקועים שם, בלי כלום ובטוחים שגנבו לנו אותו.

וזה ממש לא מובן לי, אין שם שום שלט שכתבו שאסור לחנות שם אז למה גוררים?

ואם גוררים איך בעלי הרכב אמורים לדעת שגררו להם את הרכב ולא גנבו להם?

בדרך חזרה בנדודי שאל אותי אם אני רוצה לבוא אליו.

זה היה ממש אדיר. עכשיו שאני יודע שזה בכלל לא מפריע לו, ואנחנו עדיין יכולים להנות יחד.

אבל סירבתי. לא עכשיו, אני לא רוצה להסתבך עם ההורים שלי.

שהם יטוסו. אז אני אוכל לנסוע איתו לאן שבא לו.