עבר לי.
לא חושב יותר על דילמת הבתולים שלי.
יש לי סצנה חדשה בחיים.
אני מאושר עכשיו. ושוב, זה יראה למס' רב מכם כפתאטי אבל לא מזיז לי. אני נכנסתי לגיל ההתבגרות רק לפני חצי שנה.
אני לא יכול למחוק את החיוך שלי מהפרצוף. אני רוצה לרקוד. אני רוצה לשלוף פונפונים ולנפנף כמו צ'ירלידר ממוצעת. לא, לא ממוצעת, הקפטן!
כל מה שאנשים יראו אם הם יסתכלו עלי, זה אותי עם ראש מוטה מטה, מסמיק ומחייך לעצמי בביישנות.
היה לי מה לכתוב היום. אבל זה נמחק לי מהראש.
שום דבר אחר לא חשוב, הכל הפך למזערי.
העיניים שלי מנצנצות.
יש לי דייט!
נכון התאכזבתם?
חחח
לא אכפת לי. לי זה דייט ראשון. וזה מעין כיבוש. כי הבחור יודע איך אני נראה, והוא בכל זאת רוצה.
המראה שלי לא משנה לו.
תגידו מה שתגידו, אותי זה הופך לשמח.
מעולם לא היה לי את זה. מעולם לא חשבתי שיהיה לי את זה, אני ודייטים? אין קשר.
אני מכוער מדי בשביל זה. לעולם לא יקחו אותי. אבל הציעו ולקחו אף על פי המראה שלי.
ואני יודע שאולי לא תהיה כימיה, וזה לא ימשיך בנינו ונשאר ידידים, כי אני ארצה בכך.
ואולי לא. אולי זה ימשיך, ואני אמצא חן בעיניו והוא ימצא חן בעיני.
אבל לא משנה מה, עצם זה שיש לי את זה, גורם לי להיות מאושר.
זה יעלה לי את הביטחון העצמי לרמת קיום.
וזה כל מה שחשוב, כי אפילו אם לא יצא מהדייט הזה כלום במישור הרומנטי, יצא לי מזה משהו במישור האישי. אני ארגיש טוב עם עצמי.
אני מרגיש שזו הייתה בחירה נבונה להיות "אופטימי". למרות שאני עדיין לא לגמרי כזה, אבל אני בתהליכים.
מאז שהתחלתי עם זה מצאתי עבודה (לא ממש מספקת אבל עבודה) קניתי את הכובע שלי וכל מה שנשאר ברשימה שלי זה חבר. ועכשיו זה גם בתהליכים.
אני מאושר.
יש לי דייט!
אני פתאטי. אהאה.
אבל קפצו לי, אני צריך לחשוב על בגדים!
אני לא יכול לחשוב על כלום.
אני אביא אותו ללאבלי שלי!
הפי הפי ג'וי ג'וי!
שיט!
הורדתי 16 קילו ואין לי בגדים ><
ומצטער שהפוסט קצר וריק מתוכן, הפונפונים נכנסו לי למח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
