שבירת מסורת.
לא מתחיל ב"קמתי ב..".
לפני יומיים ראיתי אותו.
ו'אותו' זאת הכוונה לאהבה הראשונה שהייתה משמעותית לגבי.
הייתי מאוהב פעמיים בחיים שלי. פעם ראשונה בכיתה ג', בילדה מהכיתה שקראו לה שירן ואז זוכר שהיא הייתה מודעת לכך, והיא ברחה ממני. אז דווקא הייתי תת משקל קופצני עם שיער ארוך וחלק לא שמן כמו היום.
אבל זה עבר שהיא עברה לבית ספר אחר (בגללי...?).
איתו זה היה אחרת. הוא הקסים אותי, הוא שבה אותי במבט הראשון שנתתי בו. הוא היה היצור הכי חמוד עלי אדמות שראיתי מעודי. הוא היה יציר נפלאות, בן אלוהות, פרי גן עדן.
הוא היה קטן ממני. אבל הוא ידע כל כך הרבה. הוא כבר היה סגור על עצמו, אני לא. הוא כבר היה מנוסה, אני לא. הוא היה רקדן מקצועי, אני ממש לא.
הוא סחף אותי איתו ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליו. חשבתי עליו כל הזמן. דמיינתי את עצמי איתו.
הוא זה שמנע ממני מלמות. כל מה שידעתי זה שאני רוצה אותו, שאני חייב לנסות, שאני צריך אותו שאני זקוק לו שהוא פשוט משוש חיי.
הוא היה רחוק ממני פיזית, אבל הוא הרגיש כל כך קרוב ללב שלי.
לא פחדתי להתעמת עם ההורים, לא פחדתי למות, לא פחדתי מכלום.
מלבד לאבד אותו. הוא היה הסם שלי. נהייתי מכור אליו, אובססי, התאהבתי בו עד מעל הראש.
הכל היה ברור לי. אני אוהב אותו וזה ישאר ככה לנצח. לא משנה כמה הרגשתי נחות לידו, האהבה שלי כלפיו התגברה על זה. מעולם לא רציתי משהו כמו שרציתי אותו.
לא היינו יחד.
הסיבות לא משנות, פשוט לא היינו יחד.
פעם ראשונה בחיים שלי שפשוט לא הייתי מסוגל להתמודד עם הכל, נכנעתי וריסקתי לעצמי את הלב.
זה היה נורא. אני לא הצלחתי, אני הייתי בוכה עליו בלילה ושהייתי קם בבוקר הייתי צריך לשים את המצעים שלי לייבוש. הכל היה ספוג.
הסביבה לא ראתה. לא היה לה אכפת. לאף אחד לא היה אכפת ממני.
אחרי שלוש חודשים כאלה, שאני מנסה בכוח לא ליצור איתו קשר המצב השתנה.
קמתי יום אחד ופשוט לא הרגשתי כלום. הייתי אדיש לכל. חודשיים נוספים כאלו.
הזמן עבר ואיתו התחלתי להרגיש קצת, כל פעם מחדש.
לפני חודשיים נזכרתי בו. ומרות שעברה בערך שנה, נשברו לי כל המחסומים ובכיתי שוב בלילה.
ידעתי שלא התגברתי עליו, לא סיימו את זה כיאות. לא ידעתי אם אני יכול להמשיך הלאה.
עכשיו אני יודע.
אחרי שראיתי אותו.
לא הרגשתי כלפיו כלום. אפילו לא היה לי צורך אז לבדוק לשלומו ולוודא שהוא בסדר למרות שאני יודע שעוברת עליו תקופה קשה. אני לא יכול לגשת אליו שוב, אני לא יכול להתקרב.
אני יכול להמשיך הלאה עכשיו, אני שלם עם עצמי.
מחר הלאבלי אז הלכתי היום להיפגש עם סבתא, ולקנות דברים.
היא התחילה להעיק עלי, היא כבר חונקת, זה יותר מדי. פולניה פולניה אבל היא צריכה לתת לי קצת אויר.
אני לא יודע אם קניתי מספיק דברים. אני בכלל עוד לא סגור על כמה אנשים יבואו.
מה שכן, יש לי מלא ניקיונות לעשות למחר.
אני ממש מתוסכל מכך שאין לי כביסה. כלומר, מה עוד יגרום לי לרקד?
אני איבדתי את דרכי.
אני כבר לא כותב כמו שכתבתי. בהתחלה כתבתי בגישה פילוסופית, הבאתי לבטים לחיים והרגשתי עם זה טוב. עכשיו זה כבר אינו כך.
אני כותב כל יום, זאת תרפיה מצוינת אבל זה לא מביא אותי לרמת הכתיבה שבה התחלתי.
אז הייתי כותב עם השראה, שהיה לי רעיון להעביר. כעת אני מעביר את סדר יומי, כאילו למישהו אכפת מתי אני קם ואם אני מצחצח שיניים או לא (אני כן).
אני מתגעגע לזה. אבל אני לא רוצה להפסיק את הכתיבה היומית, כי היא כן עוזרת, היא מארגנת לי את המחשבות.
אני פשוט מתגעגע להרגשה שאני איכשהו מתקשר לפילוסופיה. אני מתהדר בכינוי שדורש קצת פילוסופיה, אפילו אם היא בגרוש.
לאן נעלמה לי ההשראה ולמה היא לא חוזרת?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
