היה לי היום דייט.
לא התרגשתי במיוחד. לא כמו שהתרגשתי לדייט הראשון שלי, שהתברר שהוא לא קיים (ולכן לא התקיים).
אני לא יודע ממה זה נבע. אולי מהידיעה שהבחור עצמו לא מושך אותי במיוחד.
הוא לא היה משהו מדהים, אבל היו לו עיניים ממש יפות ולי זה עושה את זה. עיניים וחיוכים. מה גם שאני מאמין שבפגישה אפשר להעביר יותר ממה שאתה יכול ומסוגל דרך המחשב. לא סתם מישל דה מונטיין שאל: "מדוע בהעריכך אדם אתה מעריך אותו כולו עטוף וארוז?".
אז כן, הוא לא נראה משהו מיוחד, אבל הוא לא היה מכוער.
זה כמו שלא שופטים ספר לפי העטיפה שלו. למרות שאם אני חושב על זה, אני כן עושה את זה.
עטיפה של ספר אמורה למשוך את תשומת לב הקורא, כדי שיקרא בו. זה כמו הכותרת פה. הכותרת זה כרטיס הכניסה, היא אמורה למשוך אנשים, להיות מפתה.
למרות שיש ספרים שאני לא שופט אותם לפי הכריכה. למשל "כה אמר זרתוסטרא" של ניטשה פרידריך. ספר ישן, הוצאה ישנה, עטיפה ישנה. אבל אוצר.
ישנם גם אנשים כאלה, אנשים שאני ממשיך מעריך אותם ומוקיר אותם (ואני מעיז לחשוב שהם מרשים לעצמם לבזבז את זמנם ולקרוא פה).
האמת היא שהבחור לא ריתק אותי, השיחות אתו היו נחמדות אבל לא הרגשתי משהו מעבר. אבל בכל זאת נתתי צ'אנס, הרי אני לא מכיר אותו, אין לשפוט.
אתמול בערב הייתה לנו שיחה. במהלכה התברר לי משהו שיכול להטריד קצת.
אנחנו קרובים.
כן, גם אני הייתי בשוק. איך הגענו לזה? הוא שאל אותי על העדה שלי, סיפרתי ואמרתי שאני צאצא של יואל משה סלומון. מתברר שגם הוא.
אז החלטתי שאני פשוט שונא את ה', כלומר אם כבר יש הומו שרוצה לפגוש אותי, היא חייבת לסדר שזה יהיה מישהו מהמשפחה!
לפחות זה מוכיח את העניין שזה בגנים.
אחרי שהוא סיפר לי ישר רצתי לחדר של אחותי ודפדפתי בספר על המשפחה. מצאתי אותו שם.
הוא נלחץ ושאל אם אני בכל זאת רוצה להיפגש אתו. אמרתי שכן, כלומר הסבים של הסבתות שלנו היו אחים. שמחת זקנתי הצולעת.
אם כבר מתייחסים לקרבה כזו, אז למה לא להתייחס לזה שכולנו הילדים של חווה?
אמרתי לו שכל עוד לא פגשתי בו, אין לי בעיה.
מה שכן זה הזכיר לי את העובדה שהאירוניה שולטת בחיי.
"החיים היו קומדיה נעימה אלמלא מילאנו בהם תפקיד." (דני דידרו)
היום הגיע והתקלחתי התבשמתי ונסעתי לי לת"א. נפגשתי לפני עם אפולו, כי אם אני כבר צריך להיות בת"א, אז למה לא? והוא נוסע בראשון ליוון ואני לא אראה אותו הרבה זמן.
אז היה לנו שעה וחצי יחד. ישבנו בארומה וניסיתי לשתות אייס קפה. זה לא היה אייס קפה זה היה משהו לא מזוהה. כלומר אפולו נהנה ממנו, אני פשוט לא הרגשתי את הקפאין. אני אוהב אייס קפה עם טעם חזק של קפה (ואני יודע שהעובדה הזו ממש חשובה, לכן סיפרתי). חצי שעה לפני הפגישה התחילה לכאוב לי הבטן. נזכרתי שלא אכלתי היום כלום. לא היה לי רצון חזק לאכול גם עכשיו. אפולו טען שזה בגלל לחץ. אני לא חשבתי, אני לא התרגשתי כל כך, אני לא ציפיתי בכליון עיניים, אני לא חלמתי על זה. זה פשוט התקיים בשבילי, משהו שיקרה לא משהו מרהיב.
בזמן המיועד שלחתי את אפולו לדרכו ואני הלכתי לחכות לבחור היכן שקבענו. הוא איחר ב3 ד'. אני אוהב אנשים דייקנים, מאחר ואני מקדים תמיד ואז יש לי פחות זמן לחכות.
התלבטנו אם לנסוע באוטו או לא, הוא טען שיש ללכת הרבה. שאלתי לאן והוא אמר 'שד' רוטשילד'.
אני לא מכיר את ת"א למרות שנראה לי שאני חלפתי במקום מס' פעמים. שאלתי אותו כמה רחוק זה, והוא אמר שזה ק"מ בערך.
רחוק? ק"מ? מה הוא רציני?
אין טעם לנסוע רק בשביל לגלות שאין חניה. זה מזכיר לי את הפעם שאני וטלי נסענו לעיר, ואז התברר שיש הופעה, וחיפשנו חניה ולא מצאנו. לבסוף חנינו מתחת לבית שלי והלכנו ברגל חצי שעה חזרה לעיר.
הוא תל אביבי, הוא אמור לדעת שלא מסתובבים עם רכב בת"א.
אז הלכנו לנו והיה בסדר. רוב הזמן דיברנו עלי, ואני הרגשתי שזה לא אמור להיות ככה. ניסיתי לגרום לו לדבר עליו אבל הוא פשוט לא סתם את הפה ושאל אותי דברים. ולא נעים לא לענות.
אחרי הליכה של שעה לערך החלטנו שהולכים לשבת איפשהו.
ואיפה האיפשהו הזה? מקס ברנר כמובן. ולמה? כי אני לא אוהב מקס ברנר, והאירוניה שולטת. לא היה לי נעים להגיד שזה פיכסה מאחר והוא הצהיר שהוא ממש אוהב את המקום הזה.
בפנים הבנתי כמה דברים.
הוא לא מושך אותי.
הוא לא ממש מרתק אותי.
הוא האמת די שיעמם אותי.
הוא עושה יותר מדי תנועות עם הידיים.
והדברים הקטנים, אלו הם המעצבנים. למשל, מה הוא בא עם טריקו? כלומר אני השקעתי והוא בא כזה זרוק או משהו, אבל נגיד שנבליג. קשה לו להתגלח? קשה לו להסתרק?
הוא לא ניסה להממם אותי, הוא לא ניסה לגרום לי לרצות עוד ממנו. מצדי זה היה בסדר.
שהזמנו חשבון הוא רצה לשלם על שנינו. והאמת זה נושא די אפור בשבילי. גם חשבתי על זה, מי משלם על מי? אני עליו או הוא עלי או כל אחד על עצמו?
לא ידעתי מה לעשות אבל הוצאתי את הארנק לתת את התחושה שאני יכול לשלם על עצמי, וגם כי לא ידעתי אם זה באמת בסדר מצדו לשלם על שנינו.
אז הוא אמר שאם אני מרגיש מובך אני יכול לשלם על עצמי.
עוד משהו מעצבן. כלומר תהיה החלטתי, או שתשלם על שנינו ואל תראה לי שאתה מהסס, או שלא תגיד כלום ואני אשלם על עצמי.
אז שלמתי על עצמי.
חזרנו לרוטשילד והתחלנו להסתובב. היה חם ורציתי לשבת, הוא מצדו המשיך. לא הייתה לי בעיה להמשיך, אז המשכנו. דיברנו, שוב היה נחמד. אבל אנחנו לא מתאימים. אני פשוט לא אוהב את הדברים הקטנים האלה, במיוחד את הדיבור שלו עם הידיים. כלומר איך לעזאזל ההורים שלו לא עלו על זה שהוא הומו?! הוא מתנהג יותר הומו ממני, ולי אמרו שזה לא קשה במיוחד לנחש למרות שאני לא יודע בקשר לזה, אולי רק הומואים יכולים לזהות אותי, ואז זה לא משנה הרבה.
שרוטשילד הסתיים (כן, כן, יש לרחובות גם סוף) התחלנו להסתובב במעגלים כי זה מאגניב ללכת הרבה עם הנעלים הלא- להליכה שלי ולהזיע.
לא הצטערתי שבאתי, כלומר פגשתי גם את אפולו אבל הבחור פשוט לא מעניין במיוחד. ואז לפתע:
הוא: "ופה זה האוויטה."
אני: "אה יופי... רגע מה?! אוויטה? אוויטה. אוויטה! הולכים לאוויטה!"
הלך המחשבה שלי באותם הרגעים: 'איזה משעמם... איזה כלב חמוד... מה הוא בורח?! אה איזה יופי, האיווטה. רגע... אוויטה= הומואים, לא משהו. אוויטה= אורגזמה. אורגזמה? אורגזמה!
"אוויטה!"
התחלתי להתלהב, אולי אני רע אבל יהיה שם אורגזמה, ויהיו שם בנים. אולי לא סתם באתי.
הוא הסכים. הלכנו וראינו שריק שם, אז המשכנו ללכת כי לא כיף להיות שם לבד, עוד יחשבו שאנחנו הומואים.
הוא אמר שנחזור אז הרגשתי טוב עם עצמי, בכל זאת, זה לוקיישן כזה ומעולם לא הייתי שם.
והלכנו והלכנו והלכנו ואז אבדנו (ממש תל אביבי הבחור... אני מצאתי את הדרך חזרה, לא הוא).
היה חם אז התיישבנו, אז היה לי טלפון. אפרודיטה, עניתי. אבל לא היה לי נעים אז אמרתי שאני עסוק וניתקתי. היא שלחה אסמס לאחר מכן ואמר שהיא מצטערת מאחר והיא נזכרה איפה אני.
אם היה לי מושג איך לשלוח אסמס הייתי אומר לה שתגיד שהיא שברה צנצנת ואני צריך לחזור הביתה לטאטא. לאחר מכן, הפלא ופלא, המשכנו ללכת.
התיישבנו בעוד בית קפה מאחר והיה לנו חם ולא היה לנו כוח. אז נוכחתי בעוד דברים.
אני יודע שלי זה היה קורה בעבר, ועכשיו אני כבר לא עושה את זה וזה מציק לי שאנשים אחרים עושים את זה.
שאתה מדבר עם אדם מסויים, תסתכל לו בעיניים, אל תבהה בכיסא הריק שליד!
אז הוא לא בהה בכיסא ריק, הוא בהה בעץ.
בנוסף לזה הוא לא מכיר את נייטוויש. סליחה אבל איזה בנאדם שמכבד את עצמו לא מכיר את נייטוויש? ואפילו רק בשם?
שיצאנו משם הוא אמר שהוא מעדיף שלא נלך לאוויטה מאחר וזה רחוק. הרגשתי נבגד. רציתי אוויטה.
חזרנו לעזריאלי ואז רק שמתי לב שעברו שלוש וחצי שעות במחיצתו, וזה לא היה כזה נורא.
חיכינו למונית ובאותו הזמן הוא שאל אותי על הבית שלי.
מתברר שאנחנו גרים גם באותו הרחוב! והיומלדת שלי היא של החבר הכי טוב שלו.
זה כבר מטריד.
הוא רוצה להיפגש איתי שוב. הוא רוצה לבוא אלי.
אני באמת חייב להפסיק להזכיר שיש לי בית ריק בפני אנשים.
אני לא יודע אם אני רוצה.
הוא לא מעניין אותי,
אבל אין לי מושג איך להגיד לו את זה.
שחזרתי הביתה הסתכלתי במראה. הייתי עם גופייה.
אני לא נראה רע.
"אנשים מתבוננים בעצמם מקרוב מדי מכדי לראות את עצמם כפי שהם." (מונטסקייה)
אני חושב שהוא צודק בנוגע אלי.
החלטתי שאני לא אפסיק לכתוב כל יום, למרות שבזמן האחרון אני כבר לא והלכתי לאיבוד ואני אפילו לא קורא את הקבועים שלי (סליחה) אבל אני אחפש השראה למשהו מעמיק.
אסון!
ב26 לאוגוסט חוגגים חג, יום בלי כביסה!
איזה נשים מפגרות! דפקו לי את הכיף!
מה זה יום בלי כביסה?!
%@#%@%@#$%^#$^#$^@
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
