היום, היה יום מצויין.

מחר? מחר גם יהיה יום מצויין.

למה? כי ב12 בלילה הוא יתקשר אלי.

ולא ההוא מאתמול. ההוא מאתמול נראה לי בכלל מתחמק ממני, מה שבסדר גמור מצדי.

היום במהלך שיטוטי באטרף (חחחחחחחחחחחחחח טפו!) נתקלתי בכרטיס שממש משך את תשומת לבי. מלבד תכולת הכרטיס, שהקסימה אותי, התמונות עצמן הקסימו אותי עוד יותר.

הוא היה ממש הטעם שלי. ולפי ההיכרות שלי עם אטרף, אני לא הטעם של אף אחד.  אבל מאחר וכבר הייתי שם, שלחתי הודעה. מקסימום הוא יתעלם ממני. האמת שיצאתי מנקודת הנחה שהוא יתעלם ממני.

הוא חזר אלי. והוא אמר שלפי הכרטיס שלי אני אמור לצאת שפוי (כן, זו מחמאה. סך הכל, אנחנו היינו באטרף).

התחלנו לדבר ושלחתי לו תמונות שלי. משום מה, ותהרגו אותי אבל אני לא מבין את זה, הוא לא ברח. הוא אמר שאני אפילו חמוד, העיז והוסיף שאני בטעם שלו.

אבל אני לא בטעם של אף אחד.

הוא רצה לעבור למסנג'ר (וזה נקרא 'התקדמות ביחסים' מפי אטרף זיונים (ע"ר)) אז נתתי לו את הכתובת.

ומכוון שזה אני, ואתם בטח מכירים את הרעיון, אז האירוניה תכנס לפעולה.

האינטרנט קרס. החזרתי, קרס, חזר, קרס, קרס, קרס.

עם כל קריסה אני רק מתעצבן יותר, חושב שאני אפסיד אותו. לא כל יום מוצאים מישהו שהוא הטעם שלך ואתה הטעם שלו.

הרגשתי בדיוק כמו שציפיתי להרגיש מאיזשהו משהו הקשור לבחור ולי.

התרגשתי, התעצבנתי שלא דיברנו בגלל מחשבי הנלעז, רקעתי ברגלי שהאינטרנט חזר וקרס, היו לי פרפרים בבטן וחשתי רצון עז לתקשורת אתו.

שהמחשב החליט כן לחזור לעבוד בצורה נורמלית, הבחור אמר לי שהוא רוצה שנדבר בטלפון מאחר והמחשב שלי לא מתפקד.

עכשיו, בין אם אתם יודעים או לא, אני לא מסוגל לדבר בטלפון. טראומה נוראה שפשוט דפקה לי את החיים.

אבל חזרתי ואמרתי לעצמי שבחור כזה לא מוצאים כל יום. אז לקחתי את הטלפון, התחלתי לחייג. עם כל סיפרה קצב הלב שלי זינק מעלה, שסיימתי לחייג היה צלצול ראשון. לא יכולתי לנשום. צלצול שני, עדיין לא מסוגל לנשום או לפתוח את הפה.

ניתקתי.

הוא שאל אם זה היה בטעות. אמרתי שלא, שאני פשוט לא יכול.

ואז שוב המחשב הפיל את האינטרנט!

מרוט עצבים הלכתי ונשכבתי על המיטה. הזכרתי לעצמי לנשום. אז נשמתי. חזק מדי אז אמרתי לעצמי להירגע, מה שיצר את הסיטואציה שאני לא נושם. שוב אמרתי לעצמי לנשום, ונשמתי.

לנשום זה טוב.

לנשום זה בריא.

האינטרנט חזר והבחור אמר שהוא הולך לאכול.

חיכיתי שעה מול המחשב כמו מפגר בלי לעשות כלום עד שהוא חזר.

הבעיה הייתה שבדיוק שהוא חזר אני הייתי צריך ללכת לסבתא.

שאלתי אותו אם הוא יהיה מחובר בערב, הוא אמר שלא. ושאני אתקשר, ושהוא יחכה לזה.

הלכתי לסבתא, חזרתי מסבתא והלכתי לישון כי בזמן האחרון אני לא יודע מה קורה איתי.

קמתי בערב. ראיתי האנטומיה של גריי, והסתיים הפרק.

לקחתי את הטלפון והתיישבתי מול המספר. נשמתי עמוק.

שוב ההתרגשות, שוב החנק, שוב הדילמה של הטלפון.

חייגתי. התכוונתי לנתק אחרי שני צלצולים.

אבל הוא ענה. מי לעזאזל מספיק לענות אחרי שני צלצולים?!

הוא נשמע טוב. דיברנו קצת.

הוא ממש חמוד.

אבל הוא היה צריך לנסוע לאחותו אז לא דיברנו יותר מ10 ד'.

וזה טוב כי לא נשמתי ממש.

הוא אמר שהוא יתקשר אלי ב12.

אז אני מחכה.

ואני יודע שאני סתם מתלהב, שאני יותר מדי מתלהב, שאני חייב להנמיך ציפיות כי אולי זה לא יצליח ואני סתם אתאכזב. אני יודע אבל בכל זאת בוחר להתעלם.

הוא בדיוק הטעם שלו. הוא בדיוק מה שאני צריך. הוא גם מפחד מדם וממחטים.

אז זיין, אני אשיג אותו. שהוא יתקשר אני אציע לו לצאת איתי ולא אקבל סירוב.