זה התחיל שלשום ב- 00:00 בלילה.

קבענו שנדבר בשעה זו מאחר והוא נוסע לאחותו.

אני כמו ילד טוב יושב בוהה בטלפון ומצפה שהוא יתקשר. אבל הוא לא.

אני מתחיל להתאכזב, אבל לא נותן לעצמי לנפץ את האשליה שהוא ממש מתאים לי ושזה צריך להצליח.

לאחר מחצית השעה הוא התקשר. לבי קפץ ועניתי בשמחה.

הוא לא יכול לדבר.

הלב צנח.

היו שתי אפשרויות, או שאני אחכה שעה, או שנדבר למחרת. החלטתי לחכות שעה, אהיה טיפש אם אפספס הזדמנות כזו.

ב- 01:35 הוא התקשר. דיברנו. ואני לא מהאנשים שמדברים בטלפון. יש לי טראומה, השיחה הכי ארוכה שלי בשנה האחרונה הייתה חמש דקות וגם היא הייתה בלחץ.

אבל אתו זה היה אחרת. יתכן שזה מאחר והמשפחה שלי לא בארץ והרגשתי יותר משוחרר, אבל פתאום שמתי לב שעברה שעה.

השיחה הייתה טובה, ממש נהנתי בה וקיבלתי את הרושם שהוא עצמו גם נהנה ממנה.

החלטתי שאני חייב להציע לו לצאת, אך לפני שפצעתי את פי הוא הציע זאת. כמובן שהסכמתי.

השעה הייתה מאוחרת והחלטנו להתנתק.

לא הצלחתי לישון כמעט בלילה. התרגשתי. צמרמורות ודגדוגים עברו לאורך גבי כל הלילה ולא נתנו לי מנוח.

הבוקר הגיע ואני לא ישנתי. ניסתי לישון במשך היום, אבל התופעה חזרה על עצמה.

לפני ששמתי לב השעה שאני אמור להתארגן הגיעה. ההתרגשות התגברה.

קבענו להיפגש באוזן השלישית. עשיתי חשבון פשוט שיקח לי להגיע לשם כשעה וחצי לערך, אך מאחר ואני לא אוהב את הרעיון של איחור יצאתי חצי שעה קודם.

אז הגעתי חצי שעה קודם. בדיוק כשהגעתי הוא התקשר אלי והודיע לי שהוא יאחר. העירייה שלו החליטה לשפץ את הכבישים ולכן תחנת האוטובוס שלו בוטלה ורק עכשיו הוא שם לב לכך.

הוא אמר שהוא יאחר בשעה. מה שאומר שהיה לי שעה וחצי לשרוף בדיזינגוף סנטר.

הוא הצטער וחזר ואמר שהוא מצטער והאמת שמסיבה לא ברורה זה לא הפריע לי כל כך. ידעתי שהוא יגיע, ידעתי שנפגש, השעה עצמה אינה רלוונטית.

לא ידעתי מה לעשות במשך שעה וחצי עד שעלה בי רעיון.

ירדתי לקומת הקרקע  של הסנטר והגעתי לחנות של צומת ספרים. קניתי ספר (פנדורה. לא על התיבה, על ערפדית. עתיקה. בת זוגתו של דריוס. האבא של לסטט. היא גם שתתה את דמה של אשיטאקה. למי שאין מושג על מה שאני מדבר, אז אני ממליץ לראות את הסרט אם לא לקרוא. "מלכת הארורים"), והתיישבתי בבית קפה ממול.

תמיד רציתי לעשות את זה, לשבת בבית קפה ולקרוא ספר. הפעם זה גם קרה.

מה שעוד יותר היה נחמד הייתה העובדה שאת הספר קניתי בויזה. פעם ראשונה שגיהצתי. היה מגניב. לא הרגשתי שאני מבזבז כסף, זה רק חתימה וזהו.

לכן החלטתי שההחלטה שלי לא להשתמש לעולם בויזה נכונה. זה מסוכן, אני יכול לסיים את כל הכסף שלי בלי להרגיש בכלל. אבל הפעם הייתי זקוק לויזה, החנות כמעט נסגרה והם לא קיבלו מזומנים.

ישבתי לי בבית הקפה שעה. הספר היה נחמד.

בשעה במיועדת הזמנתי חשבון ויצאתי לאוזן השלישית. ישבתי שם על המדרגות כ10 ד' הוא התקשר אלי.

הוא: "אה, אוקי. זה כן אתה על המדרגות, רק רציתי לוודא. אל תזוז."

האמת, זה קצת מלחיץ. יש עלי מעקב? יכולים להתנקש בחיי? אני אמור לפחד?

ואז הוא הגיע. היה מוזר. לא ידעתי מה לעשות אז לחצתי לו את היד. היה נראה שהוא לא ציפה לזה, אלא למשהו אחר.

התחלנו ללכת לכיוון בית קפה לא רחוק שאת שמו איני זוכר, אבל מקום ממש נחמד. יושבים בגינה בין שני בניינים עם נרות ואוירה מתאימה בדיוק לדייטים והרגשתי נחמד. השיחה זרמה. זה לא היה כמו הדייט הראשון שלי, פה אני באמת הרגשתי שאני בדייט.

הזמנתי אוכל כי הבנתי שלא אכלתי כל היום (לא שהייתה לי כוונה לא לאכול, אני פשוט שכחתי כי הייתי לחוץ מדי. לא היה שום קשר לצום. צום זה דבר מטומטם. מדבר הוונאבי אנורקס חחחחחחח).

אכלתי כמה ביסים ולא המשכתי. העדפתי לדבר, ולא הרגשתי רעב. היינו שם איזה שעה. והיה ממש נחמד. החלטנו לזוז אז הזמנו חשבון. והוא שילם עלי. בלי משחקים, הוא לא קיבל 'לא' כתשובה והפאפי פייס שאני לא יודע לעשות, לא עבד. אז אני השארתי את הטיפ, הו כמה נדיב מצדי.

הלכנו לגן השקמים. שהשביל הראשי הגיע לפיצול הוא כמובן בחר בפיצול האפל. חשבתי לעצמי 'איזה נחמד, הולכים לשיחים'. והאמת? לא היו שם כל כך הרבה שיחים, האמת היא שזה די פתוח לכל, ובדיוק מעל הספסל שלנו הייתה דירה שהשקיפה יפה יפה עלינו מלמעלה.

התיישבתי די צמוד אליו, בכוונה. התחלתי להיות משועשע. במהלך השיחה, שגם שם זרמה וממש נהנתי הוא הרים את הידיים בשביל "להתמתח".

צחקקתי ואמרתי לו שהוא רשאי.

התלבטתי אם זה יחשב כחוסר טאקט אם אני אשאל אותו אם אפשר להתנשק, אבל שוב לא הספקתי והוא שאל ראשון. ישר עניתי כן. אבל מאחר וזה אני, ומאחר ויש לי קורדינציה דפוקה, לא ממש התנשקנו. הוא יותר הכניס לי מרפק בסנטר.

התפקעתי מצחוק והתנצלתי שהרסתי את המומנטום. ואז המשכתי לצחקק עוד יותר.

שהפסקתי הוא התקרב אלי והתנשקנו. עצרתי אותו והתרחקתי.

לא ידעתי מה לעשות. כלומר הפעם האחרונה שהתנשקתי זה היה עם החברה שלי בכיתה ח'. בחוסר הטאקט השולט שלי אמרתי לו שאין לי מושג מה אני עושה/אמור/צריך לעשות. הוא אמר שאני בסדר גמור והאמת שאני נשקן די טוב, ושהדייט עצמו בכלל טוב והוא לא זוכר מתי היה לו דייט כזה טוב.

אז ניסינו שוב. ושוב זה חש לי מוזר כי זה היה חדש אז שוב דחפתי אותו ממני.

הרגשתי מובך ואמרתי שאני מצטער ושפשוט אין לי מושג מה אני עושה ובטח שאני הורס הכל.

בפעם השלישית נכנסה גם הלשון.

לא יכולתי יותר והתפקעתי מצחוק. כלומר מה אני אמור לעשות אתה?

לא רציתי שהוא יחשוב שאני דוחה אותו, אז התחלתי להסביר את עצמי ובסוף שתקתי והסמקתי.

הרגשתי מטומטם. רציתי לפצות אותו. חשבתי על לקפוץ לו על הברכיים ולהתנשק אתו.

אבל כמובן שזה נשאר רק בגדר מחשבה, הרי זה אני.

התנשקנו שוב. והפעם היה לי נחמד, והיה לי כיף ונהנתי. הבנתי גם שמאחר ואני נהנתי, אז הוא בטוח נהנה.

והוא באמת אמר שזו הייתה נשיקה טובה. יש לו טעם מתוק.

השעה הייתה מאוחרת והלכנו לתחנת האוטובוס שלו וחכנו לאוטובוס. שהוא הגיע התנשקנו, הסתובבתי והלכתי. זה הרגיש לי הכי טבעי בעולם.

הרגשתי עם עצמי טוב.

התחלתי לחצות את הקריה, שהרגשתי שאני ממש צמא. הנשיקה האחרונה שאבה אותי.

קניתי אייס קפה, אבל פשוט הטעם שלו נמהל בטעמו של הבחור ולא יכולתי להמשיך לשתות. הרגשתי מוזר. בפח הראשון שראיתי (שזה היה כבר בעזריאלי) זרקתי את הכוס המלאה לפח.

חכתי למונית כ20 ד', והתברר שעליתי בדיוק על האחרונה אז התמזל לי.

בדרך הוא התקשר אלי ושאל אם אני רוצה ללכת היום לסרט. אמרתי כמובן שכן. אז אנחנו הולכים היום לסרט.

שזה אומר שאנחנו לא נראה שום סרט אלא נטעם את אחד השני.

כל הזמן פחדתי שאני מתלהב יותר מדי, שאני מצפה ליותר מדי, שאני אתאכזב.

אבל אני לא. הוא עלה לי על כל הציפיות ואף יותר.

והוא בדיוק מה שאני מחפש. שחשבתי על חבר הצבתי לעצמי קריטריונים שאני רוצה שהבחור יענה עליהם.

והוא ענה על כולם.

זה מרגיש לי כל כך נכון. החלטתי שהוא יהיה החבר הראשון שלי. בין אם הוא רוצה ובין אם לא. הוא פשוט יהיה שלי.

הבעיה הכי גדולה,

שמחר המשפחה שלי שוב בארץ.

ואין לי מושג איך להסתדר עם זה.

אני לא רוצה שזה יסתיים.

אבל נתגבר.

זה כזה מושי ואני כמו ילדה בת 13^^