היא מגמדת הכל.

היא משמידה, הורסת, שוברת, מרסקת, טוחנת, שורפת, מטביעה, מעלימה.

כל שבב של תקווה, כל שבב של שמחה,

כה טהורה, כה זכה, הכי קטנה. אבדה.

לפני זמן מה לא הייתי מודע כלל לרגשות אלו. עכשיו כשהיא חזרה אני חש בחסרונם של החדשים, ומתעב יותר את הישנים, ששבו מהמעמקים.

יצור מיוחד היא, לאו דווקא אדם מיוחד, אלא יצור. אפשר להקבילה לבע"ח אחרים, אבל אין זה נכון מאחר והיא אכן אנושית. או לפחות מתיימרת. בת חווה היא אשר גדלה וטופחה, אך מתישהו בדרך את שפיותה היא איבדה.

או שבעצם אני הוא הלא שפוי, שרואה את העולם מזוית משונה, ראיה מעוותת.

אולי אני בדרכי הקצרה איבדתי שפיותי, הרי שפיות דעת זה דבר יחסי, יתכן ובעיני החברה אני כבר נחשב כחולה נפש, עלוב חיים אשר לא חי וכבר אינו יודע סדרי עולם, אינו רואה נכון, אינו מפרש נכון ואינו יכול לתפקד נכון.

באיבוד דעת הדרך עצמה אינה משנה, היא יכולה להיות ארוכה ועם זאת קצרה, היא יכולה להמשך שנים ויכולה להיות כשבריר השניה.

דעת זה דבר משונה, זה מעין סטטוס קוו שהחברה קבעה. ע"פ היא משייכת ומתייגת אנשים שאינם לרוחה. ההבדל עצמו בחוזקה אינו משנה, הבעיה הכי קטנה נמצאת עם הבעיה הכי קשה וזאת רק על מנת להשאיר את יפי הנפש, הבריאים, לא בהישג ידם של החולים.

או לפחות זאת הכוונה.

אבל מי באמת האדם אשר קובע דברים מעין אלו? לא הוא המטורף?

אבל אני סוטה מכוונתי, מתכנוני.

היום הרגשתי זאת. הבנתי שוב למה אני זקוק לתרפיה בכתיבה, למה כתבתי כל ערב אף על פי שלא הייתה לי השראה מרובה, אם בכלל.

בגללה. בגללי. בגלל הנפש הכאובה.

וילאם מוריס אמר פעם אימרה אשר אני מוצא אותה נכונה: "אינני יודע מי הם הראויים ביותר לחנך את הצעירים, אך בדבר אחד אני משוכנע- ההורים הם הלא ראויים ביותר."

אני לא יודע מה עובר בראשה של אותה אישה.

ואולי אני צריך לפנות אליה בתור אמא, וכך אני עושה, אך זה ריק מתוכן. אין ביננו אהבה. או כך לפחות היא מראה.

יצור מוזר אני, איני יכול להעניק אהבה לכאלה אשר בגדו בי, פגעו בי וגרמו לי לסבל. לא משנה עד כמה הם אוהבים אותי ומוקירים אותי עמוק בלבם. אולי היא באמת אוהבת, אולי היא באמת דואגת, אך מאחר ואינה מראה זאת, לא בעיני בכל אופן, אינה ראויה היא להערצה ולאהבה ממני.

כפויי טובה אני?

יתכן. היא העניקה לי חיים.

חיים שהיא דאגה לגרום לי להתחרט עליהם ולנסות מס' פעמים לשים להם קץ, ולחשוב כמעט כל יום על לנסות שוב.

היא זו שהביאה את השנאה שלי לרמה אחרת, היא גרמה לי להרגיש מה זה תיעוב מוחלט.

אך יחד עם כל זאת אין לי היכולת לעשות את אותו הדבר לה. אני כן נוטר טינה, אני כן נקמן אך שטני אני לא. אני לא אכניס אותה לכלא, אני לא אפנה לגורמים חיצוניים, אני לא אעשה כלום.

חינוך יאות נתנה לי. היא תחיה, היא לא תפגע. היא תכאב ותשנא ותתעצבן ותצרח ותכה ותרצח נפשות רכות. אבל אני לא אעשה דבר קיצוני, לא כל עוד יש נשימה באפי. היא תחיה לה בשקט, ואני לא אעשה כלום.

היא תחשוב שדעתי נחה עלי וסלחתי לה, אך זאת תהיה טעות. אני אעלם לה. אני לא אחזור. אין למה.

כרגע אני נשאר כי אין לי אופציה אחרת, כי אני יכול לשרוד, כי אני לא חי בסכנה ממשית.

שתהיה לי היכולת אני אלך ולא אחזור, ולא אסתכל לאחור, ולא אשאל עליה.

חשוב לי לכתוב כדי לא לשכוח, חשוב לי לכתוב כדי להרפות, חשוב לי לכתוב כדי להבין.

אז אמשיך לי בכך, ואחכה גם להשראה, שאוכל לכתוב. לא לשרבב מילים ולהגיד- וואו פאר יצירה, איזה פוסט נפלא.

חבל לי שהיא מעלימה לי רגשות. חבל לי שהיא מדכאת. חבל לי שהיא כובלת וקושרת ולא נותנת.

ואולי אם אשתוק ואעשה כל מה שהיא אומרת היא תניח לי. לא אגיב ולא כלום, אהיה כנוע כי אכן זה מה שאני.