אבא סידר את המחשב.

הוריי.

ולעניינים יותר חשובים, הוא.

אז אתמול נפגשתי אתו.

לא ידעתי למה לצפות. האמת שלא ציפיתי להרבה, הרבה אנשים גרמו לי לפקפק בו ובכוונות שלו ויצרו לו תדמית של הומו ממוצע. אני לא חשבתי שאני חושב עליו ככה, מאחר ואני כן פגשתי אותו ואני כן דיברתי אתו, אבל אם לא היה בלבי שום ספק לא היה קורה מצב שאני מפקפק.

הגעתי למצב שבו לא ממש אכפת לי אם זה יסתיים או לא. נתתי לו להשפיע עלי יותר מדי ואם הוא באמת כמו שאנשים גרמו לי להאמין שהוא, אז המצב גרוע מאחר והוא משחק בי.

כמו שאני הגעתי לתובנה שאתו אין לי מה לחשוב יותר מדי מאחר וזה רק יכול לפגוע במה שלא הולך בנינו, אני צריך להגיע לתובנה שלי אישית יש גם דעה ואינטואיציה.

זה יפה ונחמד שאנשים מרחוק מייעצים לי ואומרים לי להיזהר וכו' כי ככל הנראה אני חשוב להם, אבל הם עצמם אינם עומדים מול האדם ולא באמת יכולים לעמוד אותו.

ובכל זאת צחצחתי לעצמי את הצורה לפני שיצאתי אליו.

שעליתי על המונית, שאני מחשב זמנים ולוקח זמן אקסטרה כמו שאני רגיל אליו הבנתי שאני לא זז לשום מקום.

וזה לא שהמונית לא זזה, היא כן, אבל לא כמו שהיו מצפים ממכונה עם מנוע.

המונית לא נסעה לאורך נתניה, היא הידרדרה. לא נראה לי שהנהג ידע מה היא דוושת הגז,

אז ברוב טובי הערתי לו והראתי לו היכן הוא נמצאת. הוא נחר עלי.

בסופו של דבר הגענו לכביש החוף. ותאמינו לי, ה15 דקות על המונית נראו לי כמו נצח שאני יורד על עצמי שהייתי צריך לצאת יותר מוקדם כי אני אאחר.

זה לא שאני מבין הרבה בחוקי תנועה, אבל לפי הידע הקטן שיש לי בכביש החוף צריך לנסוע במהירות של 90 קמ"ש.

אז מה הנהג יקירי עושה? נוסע רוורס! על כביש החוף! רואים? אני לא צריך להתאמץ להרוג את עצמי, העולם עושה את זה טוב מאוד לבד!

בסופו של דבר הנהג עלה על זה שהוא נוסע בכיוון ההפוך והחל לנסוע דרומה (עם כיוון התנועה).

ירדתי במחלף הסירה שאני מתפלל שלא הפסדתי את האוטובוס ובדיוק שהגעתי לתחנה האוטובוס הגיע, עליתי עליו וירדתי בתחנה שהייתי אמור לרדת. זה נראה לי חלק מדי. הייתי בטוח שעכשיו שאני אוציא את המפה לבית של הבחור אני לא אראה טוב כי יהיה חושך, אבל לא, היה אור.

הגעתי לבית שלו ומאחוריו היה טלפון ציבורי. התקשרתי אליו והוא ירד.

לא יכולתי לכעוס עליו. האמת שאפילו אם הייתי רוצה לא היה על מה לכעוס.

רציתי לנשק אותו על הפה, אבל הוא הסתובב וזה יצא על הלחי. לא רציתי לייחס לזה חשיבות.

הלכנו לבית קפה, והתיישבנו בכורסאות נוחות. דיברנו ולכל אורך השיחה לא קיבלתי שום אותות שהוא לא רוצה אותי.

התיישבו לידנו חבורת פקצות בנות 15. רועש. לא ייחסתי חשיבות והתרכזתי בו. נשקתי לו. הוא החזיר. הוא התקרב אלי לאוזן ולחש לי שאחת הפקצות שלחה אסמס לזאת שמולה כי היא ראתה אותנו. האסמס התפזר השולחן.

אני אהבתי את זה. זה כיף שמרכלים עלי.

אז התנשקנו שוב.

שיצאנו שאלתי אותו לשם הבדיחה אם הוא מכיר סמטה אפלה. הוא אמר שלא.

שצעדנו אחד ליד השני החלטתי שזה הזמן להביא לו. כי בכל מקרה יש לי את זה וכבר בזבזתי כסף אז למי אכפת אפילו אם זה לא הולך לשום מקום.

הוצאתי את השוקולד בצורת נשיקות שקניתי עם ההקדשה.

הוא אהב את זה אבל הצטער כי הוא לא הביא לי כלום. אמרתי לו שאנחנו לא יצאנו בט"ו באב אז הוא לא מחוייב לכלום. אז גם שאלתי למה הוא ביטל.

פרצו לבניין של אחותו והיא בדיוק עברה לשם והיא לא רצתה לישון לבד. זה כן חירום. הוא לא שיקר לי.

אז הגענו לפרשיית דרכים שהוא הציב בפני שתי אופציות.

דרך אחת הוא מלווה אותי לאוטובוס, הדרך השניה כללה משהו גן עם ספסלים ולא באמת הקשבתי.

פניתי לגן.

התיישבנו לנו ודיברנו. הוא הבטיח לי שהוא לא יעלם לי מהחיים בלי להודיע, ושאם הוא יוצא עם מישהו ומשהו מפריע לו הוא מעיר לבחור. לי בינתיים הוא לא העיר על כלום, אז אני משער שזה טוב.

היה חושך, והיינו בגן חשוך, ואנחנו הומואים.

אז התנשקנו. ואז הפסקתי. התיישבתי עליו, כי תמיד רציתי וזה נראה לי נחמד, והמשכנו להתנשק.

ניסיתי לפתוח לו את החולצה, לא הייתה הצלחה כבירה. אני עדיין מסורבל בדברים אלו.

אז ירדתי מטה, וירדתי.

עכשיו אם הייתם אומרים לי לפני שבועיים שאני בעוד שבועיים אמצא את עצמי בגן חשוך עם בחור שאני יורד לו, הייתי מתפקע מצחוק.

החלק העצוב- אני בכל מקרה מתפקע מצחוק.

הסיטואציה פשוט הרגה אותי מצחוק.

הגעתי לתובנה שככל הנראה אני ממש מעצבן. כלומר בכל סיטואציה מינית טובה מתמשכת.... אני מתפקע מצחוק. אני צריך להפסיק עם זה.

הוא החליט שאנחנו צריכים לעבור לספסל יותר חשוך. אז עברנו. וירדתי. לא הייתה לי כוונה להפסיק, מספיק זמן אני כבר רק מפתה ומתחיל ומגרה ולא מסיים.

הבעיה, שבדיוק הייתי מעל קן נמלים. גדולות. אז הן תפסו עלי.

אז קפצתי צרחתי ונבחתי. עלו גם עליו. האשמתי אותו שעברנו ספסל.

האווירה נהרסה והחלטתי שאני צריך לחזור הביתה כי השעה התחילה להיות מאוחרת.

התנשקנו נשיקה אחרונה, וזה גלש לחצי שעה של מזמוזים.

שהוא השאיר אותי בתחנה הרגשתי טוב. כי הוא כן מעוניין בי. והוא לא יוצא עם אחרים.

חכתי בתחנה שעה, ונלחצתי לגמרי. הזמן עבר ולא הגיע שום אוטובוס ואני כבר ראיתי איך אני מוצא את עצמי תקוע בהרצליה.

אז חלפה מונית ספיישל ולקחתי אותה. שלמתי פי 4 אבל לפחות אני בדרך להגיע הביתה.

מצמת הסירה לקחתי מונית לנתניה. הבעיה הייתה שנגמר לו הדלק, אז הוא נכנס לתחנת דלק והותיר אותי לתפוס עוד מונית.

שעליתי על המונית השלישית לאותו הערב, שאני כבר בטוח שאני אגיע הביתה והכל טוב ויפה חייכתי.

אפילו שמחתי. זה גורל.

כל מונית ומונית הגיעו בתזמון מושלם. גם האוטובוס בהתחלה.

אז כן, יש לנו עתיד. הבעיה- הוא יהיה מלא מכשולים.

שירדתי מהמונית בדיוק התחיל השיר וויספר של אוונסנס. שיר ממש טוב. שיר שאני אוהב, שיר שביטא בחלקו אותי.

היינו אמורים להיפגש שוב מחר, אבל הוא לא יכול. הוא שוב ביטל. הוא הולך לאופרה, ולמחרת יש לו סמינר. הוא הולך לטוס לאירלנד. לוקחים 'תמצית' מישראל, אז הוא ה"הומו".

אבל הוא הבטיח לי שמחר אנחנו נקבע מתי כן נפגש.

ושאלתי אותו, והוא ענה שאני לא צריך לדאוג לקונדום בזמן הקרוב. הוא מבין אותי והוא לא רוצה להלחיץ אותי.

יחד עם זאת, אני כבר אדאג שיהיה לי קונדום. בשביל היופי. לכל החברים שלי יש כזה בארנק.

ליל מנוחה,

ישמרכם סנטה