כשקמתי מהמיטה טלי התקשרה אלי ואמרה לי שהולכים לים. אמרתי לה שיקח לי זמן כי אני לא לבוש, היא אמרה לי להתלבש.

ילדה מצחיקה. היא באמת חושבת שבשביל להתלבש כל מה שצריך לעשות זה לפתוח את הארון לשלוף בגדים וללבוש.

שהייתי חצי מוכן היא התקשרה ואמרה שהיא למטה, מחכה לי. התחלתי לרוצץ בבית ושכחתי חצי מהדברים, כולל את הנגן שלי, פועל.

הגעתי למכונית כשאני יחף, שערי מפוזר לכל עבר, תיק פתוח ביד אחת, ובשניה סנדלים ובקבוק מים.

שנכנסתי לאוטו צרחתי עליה. כשהיא התקשרה היא כבר הייתה בדרך אלי.

התלבטנו לאיזה חוף לנסוע, ובחרנו בחוף שבקרבת הבית של טלי ולא בקרבת הבית שלי.

בעלת החריץ שבתאוריה הייתי אמור לצאת ממנו (ניתוח קיסרי) בילתה שם ולא היה לי כל רצון לפגוש אותה (אמא).

אחרי שחנינו (טלי), ובדקנו שלא שכחנו כלום באוטו (אני), ירדנו לחוף (שנינו). שניה לפני שכף רגלי נגעה בחול נשמע כרוז: "הים סגור, הוא מזוהם."

טלי הסתכלה עלי והתחילה לקלל אותי. והאמת זה באמת אני אשם, רוב הפעמים שמשהו כזה קורה זה בגלל שאני שם.

שחזרנו לאוטו תהינו לעצמנו לאן לנסוע, לא היה ממש לאן ואנחנו מרוששים אז אמרתי לה שנסע אליה, אני לא רציתי לחזור הביתה.

בילינו אצלה והיה נחמד, בזמן האחרון אני חש שהקשר בנינו מתהדק יותר ויותר.

בשעת צהרים מאוחרת נסעתי לסבתא.

מזמן לא הייתי אצלה והיא בקשה שאני אבוא לעזור לסבא לתקן דליפה בברז. אני השיפוצניק שלהם וזה נחמד ביותר.

מלבד כניסות כאלו:

~סבתא פותחת את הדלת~

סבתא: "מי אתה?"

אני: "הנכד שלך מזה 18 שנה, תודה רבה שאני כזה חשוב לך שאת זוכרת."

סבתא: "הנכד שלי לא היה כזה רזה."

אני: "אז אני השרברב, זוזי."

~נכנס וסוגר את הדלת~

סבתא: "תפסיק להרזות! אני כבר לא רואה אותך!"

אני: "וזה לא בגלל שאני רזה, זה בגלל שאת צריכה לשים משקפיים!"

סבתא: "אתה רזית!"

אני: "לא נכון, אני בדיוק באותו המשקל שהייתי בפעם האחרונה, את סתם מבלבלת בשכל."

סבתא: "וזה קצת מדי!"

אני: "סבתא, סתכלי, קוקוס."

סבתא: ~מנפנפת ביד כמו הומו מוכשר~ "אוי טיפש."

אני: "גנים שלך."

סבתא: "לא נכון, זה מהצד של אבא שלך."

אני: ~מתגלגל על הריצפה~ 

סבתא: "באמת טיפש אתה."

אז התחיל כל הטקס הרגיל של 'רוצה -שוקולד-אגוזים-וופלים-גליליות-אפרסק-תפוח-שזיף-מלון-מנגו-מרק-בקלה-רגל קרושה- פלפל ממולא- חצילים- תפ"א- עוף- ועוף כזה- ועוף אדום- ועוף מבושל- ועוף מטוגן- ועוף מאודה- ועוף בשום- ועוף במשמש- ועוף בטמפורה- וחזה עוף- וקציצות עוף- ונגיסי עוף- ופולקע- ו-(היכונו להפתעה) הודו.'

כשזה הסתיים שיחקתי בלהיות שרברב וקיבלתי ציון לשבח מהברז שעבד.

כשעמדתי ללכת סבא קרא לי שניה, הוא הביא לי כסף ("אבל אל תספר לסבתא").

שאני כבר פותח את הדלת-

סבתא הביאה לי כסף ("אבל שסבא לא ידע").

בדרך חזרה הביתה עברתי ליד אבא וילד בן השנתיים שלו,

ילד: "'ג'ה ג'ה" ~שהוא מצביע עלי~

אני: ~מנפח חזה, מרים אף, מישר הסנטר, הולך על קצה האצבעות~

"ג'ה ג'ה אתה בעצמך!"

והולך משם מלא החשבה עצמית.

שהגעתי הביתה ראיתי את אמא. היא צרחה עלי שנעלמתי.

רבנו.

אני שונא אותה.

היא החליטה שמאחר והלכתי היא לא תביא לי את הכסף שלי שאצלה. וחצי אלפייה זה לא בא ברגל, במיוחד שהרווחתי את זה בסבלות.

אמרתי כבר שאני שונא אותה?

אז אני לא.

אני מתעב.

אני יותר לא אעשה בשבילה כלום, אני לא רוצה שום קשר אליה.

כמובן גם שבמהלך הריב היא אמרה לי שהיא תמיד יכולה לזרוק אותי מהבית, אז שאני לא אצעק עליה.

הרסה לי את כל היום.

ולא רק זאת, יש עוד גורם שמשגע אותי.

בנים!

כלומר הם, אנו, אתם, אני, טיפשים?!

היום שניהם חזרו לדבר איתי. אאוט דה בלו. לאוריאל יש תרוץ לפחות, הפלאפון שלו הושבת. ל'בחור' (עדיין לא המצאתי לו כינוי כי לא באמת חשבתי שיהיה יותר מבחור אחד) אין ממש תרוצים, הוא פשוט התעלם ממני וגרם לי לחכות לילות שלמים בתקווה שהוא יתחבר כשהוא מודע לזה שאני מחכה.

אוריאל רוצה לצאת אתי בשישי, אבל זה עדיין לא סגור.

הבחור רוצה לדבר. לא יודע למה.

מה הקטע הזה?

משחקים איתי ים יבשה?

יש בנים, אין בנים. יש בנים, אין בנים.

יש, אין, יש, אין, יש, אין, יש.

טיפשים!