נתחיל כרונולוגית.

אתמול בלילה התחלתי לדבר עם 'ההוא שמצאתי במקום הפיכסה הזה שמתברר שהוא קורא לי בבלוג'.

AKA (ורק כי אני מאגניב אני אתרגם לכל אלו שלא יודעים: also know as. ושאני חושב, זה לא ממש תרגום אלא פירוש. בעצם, זה לא פירוש, זה.. למי לעזאזל אכפת) הבחור שהכרטיס שלו קרץ לי באטרף.

הבחור ממש נחמד. הבחור סקרן אותי והבחור משך אותי אינטלקטואלית. אהבתי לדבר אתו, והוא ממש התחיל למצוא חן בעיני. לדאבוני חשתי עייפות ונאלצתי לקטוע את השיחה וללכת לישון.

באור היום הגעתי לכמה תובנות.

אני שמן. לא משנה מה אנשים אומרים, לא משנה אם ירדתי בכמה קילו, לא משנה כלום.

הבטן שלי רחוקה מלהיות שטוחה, הירכיים שלי רחוקים מלהיות רזים, וביני לבין מידת מכנסיים 34 יש הרבה מידות.

מלבד זאת הגעתי למסקנה, שדי העציבה אותי האמת. חשבתי שהתגברתי על זה, ותקופה קצרה אכן זה נעלם אבל זה חזר.

אני שוב חושב אובדנית. שוב יש לי נטיות התאבדותיות.

אמא שלי מכעיסה אותי, ומרגיזה אותי, וגורמת לי להרגשה יותר מדי רעה.

אני יותר מדי עסוק במה שאין לי בחיים.

הבעיה, שאין לי משהו בחיים. אין לי במה להתמקד, אין לי מה לעשות, לכן אני נתקע במצב של רחמים עצמאיים וקריסה פנימה. אני שוב נכנסתי למעגל הדיכאון שהייתי שרוי בו, אני שוב לא חש אושר.

ושאני חושב על זה, הפעם האחרונה שבאמת הייתי מאושר הייתה לפני חודש. במפגש. שפגשתי את האלים שלי.

אני אוהב אותם ואני מתגעגע אליהם. אני מקלל את המרחק ששרוי בנינו, הם היו יכולים לגרום לי להרגשה טובה.

אני מצטער, אני התחלתי את הפוסט בכוונה שהוא יהיה נתון לאיזשהו סדר אבל עכשיו אני מבין שאני פשוט שופך הכל.

אני צריך שוב משהו כזה. אני לא יוצא מהבית, אין טעם, אין בשביל מה.

אני צריך לצאת מהבית, אני צריך משהו שיגרום לי אושר, אני צריך משהו.

מזמן לא יצאתי לטיול, יותר מחודשיים האמת. אני מתגעגע לטבע, אני מתגעגע לטיולים, אני מתגעגע לתיק ענק עמוס שמכביד לי על הגב.

אני מתגעגע להגשת ההקלה שעוצרים אחרי 6 ק"מ שלא עצרנו ליד מעין. אני מתגעגע למדורות. אני מתגעגע לחברה.

אני בודד. אין לי עם מי לצאת. לכל אחד שאני מכיר ומעריך יש חבורות. חבורות שאני לא משתייך אליהם. אני תמיד הייתי אאוטסיידר ואני ממשיך עם זה.

לכל אחד שאני מכיר יש את החברים שלו, שהוא יוצא איתם ונהנה איתם ומבלה איתם. ויש אותי. שאני לא קשור אליהם. אני בצד. אני לא משויך לשום חבורה.

אנשים אומרים לי להכיר אנשים חדשים.

אבל איך אפשר להכיר אנשים חדשים אם אני לא יוצא מהבית? אם אין לי עם מי לצאת? אם המעט אנשים שכן מוכנים לבזבז את זמנם עלי לא מזמינים אותי להסתובב איתם שהם יוצאים עם אנשים אלא רק שהם לבד? שהם חשים שיעמום?

הבדידות הזו הורגת אותי. האי אכפתיות.

אני מתחנן לדברים כאלה, אני מבקש שיוציאו אותי, אני זועק, אני כמו כלב שמקשקש בזנב בתקווה שיגרמו לו הנאה. אבל כלום. לאף אחד לא אכפת. אף אחד לא רוצה. הם מסודרים. להם יש את החבורות שלהם. הם לא צריכים אותי.

וכן אני 'מצחיק, ומקסים, ומדהים, ושווה' ובלה בלה בלה. אבל בשביל שיצרפו אותי ליציאה? זה לא.

יש לי את כל התכונות הראויות לאיש חברה, אפילו רמת מעלה, אני שנון עד אינסוף, אני מרתק, אני ממש דפקט. אני לא שווה כלום.

מה כל זה שווה שאין מה לעשות עם זה?

אז יופי, אנשים 'מקנאים' בי שאני כזה.

באמת? לקנא? במה? בבדידות? בשנינות וביכולת להצחיק? אתם באמת רוצים לדעת מאיפה זה נובע? זה נובע משנים של ירידה עצמאית, כי הרי הרבה יותר נח שאתה יורד על עצמך מאשר אנשים אחרים יורדים עליך, זה מקל עליך. ואחרי ניסיון ממשוך אתם נהפכים לקטלניים יותר, ערסיים יותר, יצירתיים יותר, ציניים, שנונים. על חשבונכם.

ושמחת החיים שהאלים ראו בי? איננה.

זה מסכה. זה שחרור, זאת הנאה צרופה שסוף סוף הגיעה. ומי לא יהיה מאושר אחרי חודשים של סבל?

יציאה משוחררת שאחריה אני חוזר לכלום. אני לא מלא חיים, אני לא חייכן, אני פשוט השתחררתי מהכלוב, לכמה שעות.

הרגשתי ממש רע בצהרים. חיפשתי משהו או מישהו שיגרום להכל להיעלם. התחלתי לדבר שוב עם הקורא מאטרף, הוא נתן לי תחושה טובה בלילה, נהנתי מהשיחה עמו, חשבתי שהפעם הוא שוב יגרום לי קצת הקלה.

התאכזבתי, ואולי באתי מלא ציפיות. כלומר כן, באתי מלא ציפיות, כמו תמיד. וזה היה מטופש. זה מפגר להאשים אותו.

שמעתי היום שוב את End Of All Hope של Night Wish. נזכרתי מתי הייתה הפעם האחרונה ששמעתי את השיר הזה והזדהתי עמו כל כך.

הפעם אבל אמרתי "לא" כמו אידיוט שהוא הסתיים. אני לא אתן לעצמי לשקוע בזה שוב, אני לא אכנס שוב לטרוף המלנכוליה.

אני שוב חש צורך להתנצל, זה לא מה שהתכוונתי לכתוב היום, זאת פשוט התפרצות. קריסת סכרים.

כל מקרה דיברתי היום עם הבחור. זה נגמר.

אבל זה נגמר כבר שבוע שעבר. שהוא נתן לי לחכות קרוב ל8 שעות מול המחשב בלי להגיד שהוא לא מתכוון לבוא.

אז אני לא בגדתי באף אחד שיצאתי עם אוריאל. והאמת אם הייתי צריך לבחור בין אוריאל לבחור הייתי בוחר באוריאל. מחר אנחנו אמורים לצאת. אבל יש מצב שהוא שינה את דעתו.

אני כבר אדיש. לא אכפת לי. אני מלנכולי.

הרגשתי ממש רע היום אז אחרי ארוחת הערב אכלתי שוקולד שוויצרי עם קרם תפוז. אבל זה לא כמו בארץ, זה היה באמת תפוז.

שוב אכלתי כדי לשחרר. שוב אכלתי כי ככה אני מתמודד עם דברים. שוב אני משמין.

שבאתי להקיא, לא יכולתי. זה נראה לי פתאטי מדי. אין לי אפילו כוח לבכות על עצמי.

אני מפסיק עם הבולמיה.

אין לי כבר חשק/כוח להקיא.

אני אשאר שמן לנצח.

עד שאתאבד.

ובקצב הזה אני לא רחוק מזה.

בנימה אופטימית יותר- תמיד יש אנורקסיה.

טוללו^^