אני יודע שהמשפחה שלי שמה לב. הם פשוט לא אומרים כלום, מלבד רמיזות קלות.

חוץ מסבתא. סבתא מיוחדת. אני יודע שסבתא שמה לב לזה ממזמן, עוד שהמשפחה הייתה באירופה.

שבאתי אליה היא דאגה שאני אוכל. תמיד שאני בא אליה היא מעירה לי על המשקל היורד שלי.

התירוצים שאני שמן אינם מתקבלים אצלה, היא לא מוכנה לראות. היא רק יודעת שאני יורד במשקל.

אתמול היא באה אלי ואמרה לי שהנכדה של אחד האחיינים שלה (לא כזה מסובך, תציירו לכם עץ אם אתה נאבדים) רקדנית בלט, ואמרו לה שהיא צריכה לרדת במשקל, והיא ירדה.

לבסוף היו צריכים לאשפז אותה חודש בבית חולים עם אינפוזיה.

איך היא עושה את זה? איך היא מצליחה לראות מה אני עושה? ולמה רק היא היחידה שאומרת משהו?

כואב לי על סבתא שלי. זה מכאיב לי. אני לא יכול להסביר לה. היא לא תבין, זה לא משנה לה.

היא דואגת, לי. ניסיתי להסביר לה שאני לא בלרינה, ניסיתי לגרום לה להבין שזה לא שאני לא אוכל, זה שאני פשוט אוכל פחות. לא רציתי שהיא תבין את מה שהיא מבינה. לא רציתי שהיא תגיע למסקנה שאליה היא הגיעה.

אין לי כוונה להגיע לבית חולים, אין לי כוונה שיכניסו לי אינפוזיות. אני מפחד ממחטים.

אבל אני שמן, יש לי עוד הרבה מה להוריד, אז למה לא עוזבים אותי?

ולמה דווקא היא, היצור הכי חשוב לי במשפחה באה אלי עם זה?

אני כבר לא יורד במשקל. אני חושב ששוב הגוף שלי התרגל למצב. זה מתסכל אותי, אני רוצה לרדת עוד, אני רוצה להעלים את הבטן הזו, את הרגליים האלה, את האגן השמן הזה.

אני חוזר לאכול. אין טעם שלא, אני בכל מקרה לא יורד. אני פשוט אנוח. אני אשמין איזה קילו, ולאחר מכן אחזור לזה, ארזה שוב והעלים את כל השומנים.

הטעות שלי הייתה שחשבתי שהמשפחה שלי לא שמה לב. אז הם כן, גם אימא. היא לא מרוצה שאני לא אוכל בארוחות, אבל יחד עם זאת היא תמיד אומרת ש'אחר כך הוא הולך ואוכל את העוגות שבבית.'

זה מתסכל ומרגיז אותי, זה מה שאני בשבילה. אותו ילד שמן שהיא מאשימה בכל דבר שנאכל בבית. השעיר לעזאזל. אני לא יכול להגיד שזה לא משפיע עלי, אני לא יכול להגיד שהיא אומרת את זה אני לא מתמלא שנאה כלפיה. היא צריכה לאהוב אותי, היא אמורה לאהוב אותי, היא אוהבת אותי.

בחלומות.

עכשיו אני שולט בזה. אני לא חש דחף להקיא, אלא מקיא שנח לי. אני לא חש דחף לא לאכול, אלא אוכל שאני רעב. אבל אני כן משתדל להיות אנורקסי, אני כן משתדל להיות בולמי. אני כן רוצה להרזות מהר בדרך הכי פשוטה הכי מהירה והכי לא בריאה כי אני לא רואה עתיד לעצמי.

אני מפחד שזה יטרוף את דעתי, אני מפחד שיגיע הזמן אני לא אוכל להפסיק עם זה. אני לא מפחד למות מזה, כולם יודעים שזה יהיה רק לטובה ואני אהיה הראשון שירוץ ויחבק את המוות.

אני מפחד מההשפעה של המוות שלי על סבתא שלי, על הסובבים אותי. אני בספק אם הם יקבלו אותו בשמחה כמוני.

אבל אין מה לתהות לזה עכשיו. עכשיו אני שמן. כרגע אני בהפסקה. וכמו כל הפסקה גם היא תגיעה לסופה ואני אחזור להרזות.

התחדשתי לעצמי. קניתי פלאפון. ואין לי ממש שיחות ממנו, ואין לי ממש אסמסים ממנו (לא שאני יודע לשלוח חח) אבל אני מרוצה. סוף סוף אני אוכל לדבר חופשי בטלפון בלי לחשוש שמצתתים לי.

כמובן שאמא צרחה עלי, כמובן שהיא אמרה שאני טיפש וכמובן שהיא אמרה לי אחר כך לנקות את האמבטיה שלה עם מי אש. האדים חנקו אותי.

אוריאל לא התקשר היום, למרות שהוא אמר שהוא רוצה לצאת איתי שוב, והוא רוצה שזה יהיה ביום רביעי.

להגיד שהייתי מופתע אני לא יכול. הפעם לא התקשרתי אליו, אין לי כל רצון באדם שלא מתייחס לקיומי.

הבעיה היא שאני יודע שאני כן ארצה להיפגש אתו אם הוא יציע. אני מתבלט אם זו הייתה טעות להביא לו את המספר שלי.

בעניין בנים אחרים:

זאוס כמעט וסיים את ה"קשר" שיש בנינו. הוא נפגע יותר מדי ממה שאמרתי בפוסט הקודם. אני במקומו גם הייתי נפגע. אני כן מצטער שפגעתי בו, לא הייתה לי כוונה לפגוע בו ובתקשורת בנינו.

אנחנו כבר לא מדברים, לא כמו שלפני. אולי הוא לבסוף החליט שכן אין טעם לדבר עם אדם שכותב את המחשבות שלו בבלוג שלו כדי להוציא דברים.

וזאת אולי הבעיה, שהוא פה, שהוא קורא, שהוא יודע יותר מאנשים אחרים במקום ההוא.

יש אחד שהוא ממש מעניין אותי, שכן התחברתי אליו, הבעיה היא שהוא גר ליד טבריה. זה שעות ממני. ונכון שבתיאוריה אפשר לחיות עם קשרים ארוכי טווח, אבל אם אני אהיה ריאלי (פסימי יש יאמרו) אז זה יקר, ואנחנו לא נראה את אחד השני כמו שאנחנו רוצים, זה פשוט רחוק. הוא בספטמבר מתחיל קורס של מודיעין בנתניה, אז אני מקווה שנוכל להיפגש, למרות שהקורס הזה יחסל לו את הימים. היה נחמד אם הוא היה נשאר אצלי סופש אחד, הוא אפילו הציע את זה, הבעיה שאין לי איפה לשקם אותו. אני שונא את זה שאין לי את היכולת להביא אנשים לבית, שאני מפחד להסתובב בנתניה עם מישהו מפחד שמישהו שאני מכיר יראה.

יותר מטרידה אותי העובדה שאין לי בעיה שאנשים חדשים ידעו עלי, אלא רק עם הישנים, שכבר 'מכירים' אותי.

מעולם לא הזדמן לי להגיד זאת, אז הגיע הזמן. שמתי לב שיש כמה בלוגים שאני מופיע במועדפים שלהם. זה עושה לי ממש טוב באגו, אני מחייך כל פעם שאני רואה זאת. זה כמעט נותן לי את התחושה שיש לי ערך.

אז תודה לכם. אני כל כך מעריך אותכם, ואני ממש מודה לכם ואתם הופכים אותי לשמח.