אני יודע שהתאומה שלי (האמת, שתיהן) חושדת על הנטיות שלי. היו יותר מדי פעמים שהיא שאלה באזור, והייתי דרוך ומוכן להפיג לה את כל החששות ולהגיד לה שאני סטרייט. אם אני לא טועה היא גם שאלה אותי פעם, אבל ביטלתי את זה במורת רוח ואמרתי לה שהיא מפגרת.
ונכון שהיא מעולם לא באה ושאלה אותי שאלה ישירה, אלא תמיד באה ושאלה סביב, אבל מה באמת אומרים במצב כזה?
עד כה היא לא הייתה בבית רוב השנה, היא עשתה שנת שירות. בפעמים המועטות שהיינו לבד והיא התחילה לגשש היית מתוח וסטיתי מהנושא בכוונה, לרוב בהומור ובירידה על הומואים.
אתמול זה שוב קרה. היא הייתה בבית ושלושתנו (אני והתאומות שלי) ישבנו בחדר שלה. פתאום היא באה ביציאה: "אני צריכה לשאול אותך שאלה. אבל אישית. מאוד אישית. ככה אישית (שהיא מצביעה על קצה קיר אחד ומעבירה קו בלתי נראה לקיר השני)."
ידעתי שזה על זה. ידעתי שזה הסוף שלי. תאומתי השניה שתקה. הדממה הייתה קטלנית, ואני בערתי בתוכי, הרגשתי ניצב על המוקד שכל תא ותא בגופי זועק למוות מהיר ולא לגסיסה איטית נוראית.
האש הפנימית כילתה אותי, אני בערתי, אני נלחצתי, אני לא נשמתי.
מלמלתי משהו וברחתי מהחדר.
לא ידעתי מה לעשות, ומה אם הפעם היא לא תעזוב את זה? ומה אם הפעם היא תמשיך לחקור? ומה אם הפעם היא תשאל את השאלה, תנחית את הפצצה ותצפה לתשובה?
איך אני אמור להגיב?
ניסיתי לשאול את אפולו, הוא לא הבין. הוא לא מבין את הרעיון של הארון.
נכון שאני לא בארון במיוחד, והקוראים שלי יודעים עלי, אבל במציאות רק 4 אנשים יודעים עלי. 2 שסיפרתי להם, אחד שהגיע לבלוג וגילה שזה אני, ובן הדוד שלי שאותו בחור שגילה עשה לי אאוטינג בפניו.
בשביל אפולו זה נורמלי שאני 'כזה', זה לא דבר חדש, הוא לא רואה אותי נלחץ, שאני אתו אני חופשי, אני משוחרר. אני לא כבול.
במשפחה זה אחרת. ונכון שההורים שלי יודעים, אבל זה בחשכה, זה לא שסיפרתי להם ואם הם כמו שאר האנשים בעולם הם כנראה מפענחים 'לא נכון' את הממצאים ולא מוצאים אותי נמשך לבנים, אלא בחור בגיל ההתבגרות. או שהם כן והם פשוט לא אומרים כלום, מעלימים עין, ונלחמים בזה בגלוי בלי לתת הסברים.
כל עוד אני לא באתי ואמרתי להם, כל עוד הם לא באו ושאלו, זה לא קיים.
אפולו אמר לי שאין בכלל בעיה, שאני אספר לתאומה שלי ואגיד לה שאני בארון. אבל עצם זה שאני אספר לה זאת יציאה מהארון. אני לא בטוח שאני רוצה שהיא תדע.
אני בטוח שזה לא יזיז לה, היא תתנהג קצת מוזר בהתחלה, תשאל מלא שאלות, תצחק עלי, וזה יסתיים.
אבל אני לא פשוט לא יודע אם אני רוצה שהיא תדע. לאמת לה את החשדות?
אבל מה בעצם הידיעה הזו תעשה? זה יעזור במשהו? היא תדע, ו...?
אני עדיין רואה את הנטייה המינית שלי כעניין פרטי שלי שלא אמור לעניין אף אדם מלבדי, אז למה אני צריך לעשות כזה סיפור מזה? למה לא יכולים לעזוב אותי בשקט?
למה זה כל כך חשוב לאנשים לדעת מי הומו ומי לא? זה משנה את האדם? זה משנה אותי?
בסופו של דבר אמרתי לעצמי שאולי אני טועה, אולי זאת לא השאלה שהיא רוצה לשאול.
ירדתי לחדר שלה מאוחר בלילה, שניה לפני שהיא הלכה לישון. שאלתי אותה מה היא רוצה, למרות שעדיין לא הייתי בטוח שברצוני לגלות לה. היא אמרה שהיא שכחה מה היא רצתה לדעת.
היא לא שכחה, היא שוב דחתה את זה, היא תמצא זמן אחר להפציץ עם השאלה. זמן שככל הנראה אני לא ארגיש נח בו. אולי כדאי שאני אקח את העניינים לידיים ואני אחליט מתי ואיך לספר לה.
אבל אני באמת לא יודע אם זה יוביל אותי לאנשהו. למדתי שאני פתוח, שאני מספר הכל אודותיי לכל מי שרק מוכן להקשיב. הבעיה שלרוב זה לא הדדי, נמאס לי לספר על עצמי ולא לקבל כלום. אני בוטח יותר מדי באנשים ולבסוף אני מתאכזב מאי הפתיחות שלהם. אני צריך להבין שזה שאני פתוח לא אומר שכולם כאלה. כרגע אני מנסה לסגור את עצמי. לא להישפך בפני כל יצור שעובר לפני, לא לפני שהוא יראה שהוא ראוי לזה. והמידע הזה, זה הידע הכי יקר שיש לי כרגע.
ולחלוק אתו, אני חולק. אבל רק עם אנשים שאני רואה בהם ראויים. אני לא בטוח שהיא ראויה.
תאומתי השניה גם חושדת, רק שהיא לא שואלת. היא רק נותנת לי רמזים קטנים.
אני שונא שחודרים לי לפרטיות, והבעיה בבית הזה שאין לי כלל פרטיות. קשה לי לשמור על עצמי ועל מי שאני כאשר המחשב שלי, כאשר הוא דרך התקשורת העיקרית שלי לעולם, משפחתי וכל אחד משתמש בו.
כרגע הסכנה חלפה, אבל רוחי לא נרגעה. אני לא יודע מה לעשות. זה לא יעלם, זה רק ידחה, ועם כל דחייה אני מתייסר יותר, ועם רק התקרבות לנושא אני נשרף, ועם כל שאלה באזור אני נחנק.
הייתי אמור לצאת לטיול היום, עד שלישי. בהרי ירושלים ובעיר עצמה לבסוף. טיול קטן, עם טלי ניר ותאומתי החושדת.
אמי לא הרשתה לי. היא שוב כולאת אותי בבית, לטענתה הבית אינו תחנת אוטובוס ולכן אין לי האפשרות להסתובב חופשי, לצאת מתי שאני רוצה ולחזור מתי שאני רוצה.
אם אני מתעמת אתה בנוגע לזה, היא תמיד שולפת את הקלף המנצח: "מצא בית אחר."
אין לי בית אחר. אין לי אפילו מקום מבטחים לברוח אליו שרע לי. אז אני נשאר בבית, אני נשאר כלוא, ומאבד את עצמי בדרך.
אבל אני כן יוצא לבסוף. מחר, בצהרים. ואני לא אהיה בטבע, אני אסתובב רק בעיר. יומיים.
מה אני אעשה שם אין לי מושג, זה יותר מדי זמן נראה לי.
אבל זה לא משנה, העיקר שאני לא אהיה בבית.
אני רוצה למצוא חנויות יש שניה, אמרו לי שיש הרבה כאלה בירושלים. חנויות כאלו זה דבר מגניב, אני מטורף על שטויות, ובדר"כ בחנויות יש שניה יש שטויות, זולות יותר.
מקסימום, אני אחטוף צינון. תמיד קר לי בירושלים.
אני רוצה לנצל עוד את החופש שנותר לי, למרות שאני כמהה לתחילת הלימודים. הפעם אני כן אשקיע, הפעם אני לא אריב על המרצים שלי. הזמן החופשי הזה חיסל אותי, אני צריך תעסוקה.
בזמן שישאר לי אני רוצה לנסוע לבנדוד שלי למס' ימים, הוא הזמין אותי.
מעניין מה יש לעשות בגדרה. עם ילד בן 14.
אחרי השתוללת שלי עם האוכל בזמן האחרון, גיליתי שעליתי רק חצי קילו, מקילו שחשבתי שלא הורדתי.
אני משער שאני שוקל עכשיו 63. והחלטתי שאני לא ארוץ, לא עכשיו בכל אופן, אין לי ממש חשק. אבל אין לי בעיה ללכת, אז אני אלך. אני אלך לאורך חוף הים.
אני רוצה להפוך את זה לשגרה, הבעיה שבזמן הקרוב לא תהיה לי שום שגרה. לא שזה רע.
סידרתי את החדר. יש לי 6 זוגות נעליים לא כולל סנדלים ונעלי בית (קיפי, חייב קיפי, קיפי הכי הכי שווה). נראה לי חסרים לי זוגות, זה קצת מדי. אני צריך עוד נעליים. ועוד בגדים, רובם גדולים עלי. אבל אין טעם לקנות כל עוד אני ממשיך לרדת במשקל, זה בזבוז של כסף. לפני שלוש חודשים קניתי בגדים ועכשיו הם ענקיים עלי.
גם לי היה בא אז הנה:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
