הייתי אתמול באשדוד.
הזמן טס לי, ממש נהנתי.
היום שלי שם חולק ל2, את חלקו הראשון של היום ביליתי עם אתום, ואת חלקו השני עם אלכס.
אלכס הוא נפש אצילית אשר בטוחה בעצמה לגמרי, יודעת מה היא רוצה. זה מושך, השחרור הזה, הכמיהה לחופש שהוא מפיץ. הוא לא מושלם. אבל אין אף אדם מושלם.
אני אעיז והגיד שהוא אכן מקורב לשלמות, למרות שהוא לעולם לא יודה בזאת. אני לא יודע אם זה נובע מכך שהוא אינו בהכרח מכיר בעוצמתו שלו או שהוא פשוט צנוע.
אתום היה שונה. המחשבות שלי עליו טעו.
הוא יהלום מלוטש. הוא צעיר, רענן, נבון, חכם, בוגר ומלבב. הבעיה שהוא כלוא בגוף של ילד. נפשו כבר מזמן אינו מתבגרת עם התבגרות גופו. הוא סובב בחברה שאינה מבינה אותו ומועיקה אותו רק בשל אי הבנה. הוא כמו שאר הגאונים, גורלו נחרץ ובני דורו, בני גילו, לא יבינו אותו. לא עכשיו בכל אופן, הם צריכים להתבגר בנפשם כדי להבין את גדולת בריית העולם אשר מרקדת סביבם.
בזמן האחרון חשבתי שאני מרחף, הגעתי למסקנה שזה לא נכון.
אני נופל. אני פשוט נהנה מהנפילה עצמה, מרשרוש הבדים הנעים מהרוח. מהרוח המזיזה את שערי, את פני, שמקררת את גופי.
שאני נופל אני יכול לעשות הכל, אני יכול לחשוב שאני עף, אני יכול להגיע לכל מקום בעולם.
אבל אני לא עף, אני לא מרחף, אני צונח במהירות אינסופית.
סחרור הנפילה משבש את קווי המחשבה שלי, גורם לי לרגשות שאני לא רגיל אליהם, שלא יוצרו מילים כדי לבטא אותם.
מתישהו הנפילה תסתיים. אני אתרסק ואשבר לרסיסים.
אני תוהה לעצמי מתי זה יקרה,
כי כל עוד זה לא קורה, כל עוד אני עדיין צונח, אני מתענה.
אני צריך להתפקח.
לא יבוא נסיך ויציל אותי.
אני לא אתחתן עם בחיר לבי.
לא יהיו לי ילדים.
ואבא שלי התעורר,
אז אני בורח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
