משהו דפוק פה.

זה לא אמור להיות ככה, אנשים ששומעים על זה לא מבינים את זה.

החשיבה שלי עד כדי כך מעוותת שאני מקבל את זה? אני עד כדי כך בודד? אני עד כדי כך תלותי בכלום שהיא מנפיקה?

אני רואה בטלי את החברה הכי טובה שלי. זו שתהיה אתי באש ובמים ובכל אשר אלך ואבחר.

אבל היא לא ממלאת את הציפיות שלי, לא שהן גבוהות במיוחד.

מאז ומתמיד לא היה לי לאן לברוח שהיה לי רע, מעולם לא היה לי מקום מבטחים שאני יכול למצוא בו שקט. התרגלתי למצב הזה, גם כיום המפלט שלי לא קיים.

עם הזמן, שאני וטלי התקרבנו חשבתי שהיא הדבר הכי טוב שקרה לי.

היא הראשונה שסיפרתי לה מה הולך בבית שלי, היא הראשונה שסיפרתי לה עלי, היא היחידה שיודעת עלי הכל.

זה לא דו צדדי. אני לא החבר הכי טוב שלה. היא לא מספרת לי הכל.

אני כן בין אחד החברים הכי טובים שלה, אבל אני לא הטופ.

בזמן האחרון הבנתי שאני נמצא שם בשבילה כשהיא צריכה אותי, ולאחר שהיא מסיימת אתי היא זורקת אותי.

אין לי בעיה להיות שם בשביל אנשים, אני רוצה בזה, אפילו אם אני רב עם מישהו ונוצר מצב שיש עליו מועקה אני רץ כדי להקל עליו, אני לא יכול אחרת.

אבל אתה זה שונה. היא שמה אותה בהסגר מהחיים שלה. אני שומע הכל ויודע הכל רק מהצד, ששם מקומי.

היו זמנים שהיינו יוצאים יחד בימי שישי, אני כבר לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שזה קרה.

היא זנחה אותי. היא השאירה לי רק תפקיד אחד בחייה וזה להיות איש סודה, יועצה.

כאשר היא נתקלת בבעיה או בדילמה היא באה אלי בדהרה ואנחנו מדברים, כאשר אני תמיד חושב על הטוב שינבע לה מההחלטה ותמיד מנסה להסתכל במבט אובייקטיבי.

אז כן, אני איש שיחה נחמד, ויש לי רעיונות, ומדי פעם יוצא לי להגיד משהו חכם, אבל זה מסתיים בזה.

אני מקבל אותה רק כשהיא שבורה ומדוכאת.

אני לא מקבל אותה שהיא שמחה ועליזה. אני שם בשבילה, תמיד. היא מנצלת את הרעיון ובאה אלי רק שרע לה, שהיא צריכה משהו.

זה לא שאני לא זקוק לה גם, זה שהיא לא רואה או פשוט בוחרת לא לראות.

שאני בא ואני אומר לה שאני צריך לצאת, שאני זקוק לזה, היא אומרת שהיא יוצאת עם חברים שלה. היא לא מערבבת בניהם. היא ענתה לי במילים אלו.

היא לא מבינה שהיא לא רק אשת סוד שלי, אלא היא חברה שלי.

זה נחמד שיש לה חברים והיא יוצאת, אבל אני באמת מתחיל להתלבט אם אני ראוי ליחס כזה.

אני לא יודע אם זה במקום לבוא ולהגיד שאני נותן לה הרבה ואני לא מקבל כלום בתמורה, כי אני לא באמת יודע עד כמה אני פקטור בחיים שלה ואני כן מקבל משהו. מדי פעם היא זורקת לי עצם.

היא מתעלמת מהנוכחות העצומה שלה בחיים שלי, פשוט כי זה נח לה.

היא גורמת לי לחוש עוד יותר לבד. היא מודעת לכך שאני חש תקוע, שכל החברים שלי בצבא, היא יודעת שיש לי בעיה חברתית מאז ומתמיד אך יחד עם זאת היא לא עושה שום דבר כדי לבטל את ההרגשה הזו.

אני כבר נואשתי ממנה, אני יודע שממנה לא יצאו לי חיי חברה, היא פשוט לא נותנת לי לשהות במחיצתה כאשר היא יוצאת.

היא בעמדה מוצלחת, היא מוקפת חברים, אנשים, יוצאת כל הזמן, ואם יש צורך יש לה אותי, יושב בפינה, רק מחכה שהיא תבוא אליו ותתייעץ אתו בנוגע לחייה. היא לא חייבת לי כלום, והיא מוכיחה את זה.