כמו שציפיתי, ואולי בגלל שציפיתי, זה קרה.

התרסקתי.

היה לי היום דייט. הוא היה כל מה שיכולתי לבקש, אני לא.

לא קרה כלום. הוא אמר שבתור ידידים אנחנו יכולים להיות מעולים, אבל בתור זוג הוא לא חושב שנצליח.

הייתי מי שאני, ומי שאני זה לא מספיק. זה לא הביא אותי לשום מקום.

בדרך חזרה הביתה, במונית נשברתי. כל מה שרציתי זה להוציא את הקיבה שגעשה כים סוער בתוכי, רציתי להפסיק לרעוד, רציתי להתחמם, רציתי להיעלם.

אני לא מספיק טוב. אני תמיד אהיה לבד. הדברים האלה לא ברי שינוי, הם בגנים שלי.

אני נמוך מדי, אני ממושקף, אני מנומש.

לא משנה כמה אני ארזה, לא משנה כמה ספורט אני אעשה. אני תמיד אשאר מי שאני. לא מספיק. לאף אדם.

שירדתי מהמונית קלטתי שלא אכלתי כל היום, אבל לא היה לי חשק לאכול. היה לי חשק למות.

שצעדתי רציתי שמישהו יבוא וירצח אותי, שישדוד אותי, שיכניס אותי לבית חולים.

שחציתי את הכביש עשיתי את זה לאט, פינטזתי לעצמי שמכונית תבוא ותדרוס אותי למוות.

שהייתי מספר בתים מהבית האטתי את קצב ההליכה שלי. עם כל צעד הצטערתי שגופי לא צנח ארצה שאין נשימה באפי.

עכשיו אני בחדר. עכשיו האקדח של סבא לידי. הוא עדין טעון, מהפעם שעברה.

אבל בפעם שעברה היו סיבות שמנעו ממני מללחוץ על ההדק.

כעת אין.

זה יותר מפחיד.

אני לא יודע אם ללחוץ או לא, אני בטוח שאני לא אעשה את זה, אני פחדן מדי.

אבל אם אני אלחץ זה יזיז למישהו? מישהו ידע בכלל?

לא נראה לי.

ומה זה משנה? זה לא שאני איזו ברייה גדולה שהעולם יפסיד.

הוא רק ירוויח. אני עלוקה. אני מבזבז חשמל מים חמצן וכסף.