במהלך השבוע הייתי אצל טלי. באתי אליה כי הייתי צריך לדבר אתה, כי הייתי צריך להעביר לה את מה שאני מרגיש, ושזה 'אני לא הכלב שלך'.
דיברנו עלי אולי 2 שניות, בשאר הזמן היא כל הזמן סילפה את הכל אליה, ריכזה את הכל אליה.
היא הזכירה לי את עצמי. לרוב אני הוא האגוצנטרי שמדבר רק על עצמו ומתעלם מהשאר.
ניסיתי מס' פעמים להעיר לה על זה, אבל זה לא עזר.
היא לא הספיקה לראות מה עובר עלי. היא לא שאלה עלי בכוונה שאני אשתף אותה, אלא רק לשם הנימוס וחזרה לדון בבעיות שלה.
לא יכולתי יותר ועצרתי אותה. אמרתי לה שאני לא יכול ככה, שהיא לא יכולה להתייחס אלי ככה.
אם בכוונתה לשמור על החברות שלנו היא צריכה להיות חברה שלי, ולא פציינטית שלי.
שאלתי אותה לפעם האחרונה שיצאנו בסופ"ש, והיא לא ענתה. למרבה הפתעתי היא לא שינתה את טון דיבורה, היא לא האשימה אותי, היא נשארה שקולה. היא אמרה שהיא מבינה.
שמחתי.
היא הוסיפה ואמרה גם שזה בגלל שכל החברים שלה התגייסו, ושהם חוזרים היא הולכת לפגוש אותם. ואני "תמיד שם". וזאת הבעיה. שאני תמיד שם, אני כבר מובן מאליו, אני פסל בגינה.
זה לא שאני לא מבין, אין לי בעיה שהיא תצא עם חברים שלה שחוזרים מהצבא, אבל שתצא גם אתי מדי פעם. לא יצאנו כבר איזה 4 חודשים יחד.
היא אמרה לי שהשישי אנחנו נצא, רק שנינו.
צהלתי.
אז היא חשבה לאן ואמרה אולי לפאב, אבל היא תצטרך להביא את החבר שלה כדי שיכניס אותה.
כביתי.
לצאת לבד מול זוג חדש שמתחרמן לך מול הפרצוף זה יותר נורא מאשר לצאת עם חבורה שלא מתייחסת אליך.
אתמול, בשישי, היא מתקשרת אלי כדרך אגב ומספרת לי שוב על הבעיות שלה. אני כבר נואש אין לי מה להגיד לה, אז היא מוסיפה ואומרת שלפחות היא יכולה להשתכר היום שהיא יוצאת למסיבה.
אני בהלם. היא שכחה אותי. לגמרי.
שהשיחה הסתיימה הרגשתי יותר מרע. התחלתי לחפש אנשים לצאת אתם, ולא מצאתי. אין לי חברים, ואלו שיש לי בצבא.
בסוף הצלחתי לשכנע את אחותי וידידה שלה לצאת אתי, עד כמה פתטי שזה יכול להיות.
שהגיעה השעה שאני צריך להתארגן טלי התקשרה אלי שוב, היא צהלה, האקס שלה מארגנטינה התקשר אליה מארגנטינה והוא יגיע בינואר לארץ. לא יכולתי לסבול את העליזות שלה, לא אכפת לה ממני, אז למה שלי יהיה אכפת ממנה?
אמרתי לה שאני צריך לזוז ונדבר, והיא המשיכה לדבר. לבסוף ניתקתי לה בפרצוף שאני אומר לה שלא תכעס עלי כי אני צריך ללכת. היא התקשרה שוב ואמרה לי שהיא אוהב אותי. לא עניתי וניתקתי. היא נעלבה.
אחותי הידידה ואני החלטנו ללכת לבאולינג.
מזמן לא הייתי בבאולינג, ואני לא חושב שאני ארוץ לשם שוב.
קודם כל יש להם מעין חוק מפגר שקובע שאתה אמור להסתובב שם עם נעלי ליצן ועוד לשלם על זה.
אני לא הסתדרתי עם הנעלים האלה. כל פעם מחדש שחזרתי מהמסלול נתקעתי באחד מרגלי הכיסא שלי.
בפעם האחרונה שהייתי בבאולינג הכדור שלי היה 6, עכשיו זה הפך ל10. אתם יודעים מה ההבדל?
הכובד! הדבר המטופש הזה כבד כמעט כמוני, ואותי אף אחד לא אמור להרים, לקחת תנופה ולזרוק.
מיותר לציין שכאבה לי היד, כואבת לי היד, ותמשיך לכאוב לי היד בשל זאת.
אבל נהנתי. במשחק הראשון ניצחתי את שתיהן בהפרש של 40 נקודות.
החלטנו לעשות הפסקה והלכנו לשתות. לאחר ששתינו החלטנו לשחק עוד משחק, ואז הכל הידרדר.
היד שלי, שנחה, לא רצתה להמשיך לזרוק משקולות לקבוצת חיילים שזזים שהכדור בא.
אני כמובן הפסדתי במשחק הזה בהפרש של 40 נק'. אבל היו רגעים משעשעים.
למשל שבמסלול לידנו הייתה חבורה של בני 15 שאחד מהם לא הזיז את העיניים ממני, ואני כמו מפגר מנסה להתחמק.
באחד התורים שלי, שאני כבר מיואש כואב ומאוס מהמשחק זרקתי את ה"כדור" (כדור תותח אולי), ועם הקורדינציה המושלמת שלי, הוא עף בדיוק למסלול הצמוד. למזלי בעלי המסלול לא שמו לב לכך, ולכן הכדור עבר בנחת ותור אחד של אחד השחקנים שם עבר. אותו בחור לא הבין למה מתוך שתי זריקות לתור המחשב נתן לו רק אחת. אנחנו התפוצצנו מצחוק.
לאחר המשחקים החלטנו ללכת לסרט, כי אנחנו יכולים.
אז הלכנו לסרט "הדייט שדפק אותי".
אני נשלחתי לקנות את הכרטיסים, ואני מצונן קצת והייתי עם ברט. שהגעתי לקופה השפלתי את הראש שלי מטה, וגירדתי את האף קלות.
הקופאית התפוצצה מצחוק. רק לאחר שקניתי את הכרטיסים הבנתי למה.
זה סרט של "בנות" ואני בחור מושפל ומבויש שבא לקנות את הכרטיסים.
התיישבנו וצמוד אלי ישב בחור עם חברה שלו. הוא התחיל לשאול אותי למה אני הולך לסרט של בנות, ולמה הסכמתי וכהנא וכהנא. מתישהו הוא אמר שהאולם מלא בנקבות, אמרתי לו שהוא צריך להרגיש בבית ומאז הוא שתק.
אחרי 20 ד' של הסרט הבחור נרדם וישן כמו תינוק לכל אורכו.
מטופש. אני לעולם לא אשלם כדי לישון על כיסא לא נוח מול מסך ענק עם ווליום חזק המתלווה אליו רעשי רקע של אכילת פופקורן.
הסרט הזה היה טוב. ממש טוב. נהנתי ממנו. הוא היה מצחיק, אבל ממש מצחיק. לא כמו הוונאבי נח החדש שזה סתם סרט מעפן.
אחרי הסרט, ב3 וחצי החלטנו ללכת לאכול, כי לא אכלנו, אז נכנסנו לבורגוס שזה "מסעדת" המבוגרים.
אני, מאושר מעצמי שאני יכול לטעום בשר מזה 6 שנים, הזמנתי המבוגר.
מה קיבלתי? טלה. למה? המלצרית דפוקה.
אחותי קיבלה המבוגר רגיל, היא עשתה "מווו".
אני עשיתי "בהההטלאחצ'נג". כי זה טלה. ישר שהוא יצא מהכבשה, בעודו מנסה לעמוד, לקחו פטיש גדול, דפקו לו בראש וישר לתוך הלחמנייה שלי (נראה לי זה אמור לעבור הכנה כלשהי לפני, אבל ניחא).
אחרי שאכלתי הגעתי למסקנה המתבקשת: "פיכסה".
לא מתכוון לאכול יותר בשר.
בדרך חזרה הביתה, הייתה לנו שיחה מאוד הגיונית.
אני: "בשר זה רצח. מוות לערבים."
אחותי: "אני צריכה לדבר עם הדיקנית, כבר הכנתי נאום."
ידידה: "איזה מזג האויר נעים."
בחמש וחצי נשכבתי על המיטה.
יצור מטופש: "קוקוריקווווווו"
שונא אותו. הוא כזה דפוק.
צריך לכוון אותו. הוא תמיד מצפצף לא בזמן הנכון.
תמיד שאני הולך לישון הוא מתחיל לצפצף לו כאילו אין מחר. זה קורה ב11 בבוקר, ב2 בלילה, ב3, ב5 ובכל שעה שאני רוצה לישון בה.
תרנגול מפגר. צריך לבוא אליו לשבור לו את המפרקת ולזרוק לסיר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
