כל יום ויום אנחנו משקרים, טווים רשת בלתי נראת של אי אמיתות אשר מתקיימת בשביל הקיום שלנו, שבלעדיה לא תמיד נוכל לשרוד.
אך השקרים הכי נוראיים הם השקרים שאנו מספרים לעצמו, שקרים שאנו לוחשים לפני השינה.
שקרים שאומרים שאנחנו מאושרים, שאנחנו גורמים לסובבים אותנו להיות מאושרים, שאנחנו עושים טוב בעולם.
שאנחנו יכולים לחיות עם החטאים שלנו, שאנחנו נוכל להסתדר בלעדיו, להיות מאושרים בלעדיו.
השקרים הכי עמוקים והכי פוגעים, אותם אנחנו מספרים לעצמנו לפני השינה. כמעין תפילה חרשית.
וזאת בתקווה נואשת שאנחנו נקום בבוקר, השקרים יהפכו לאמת. למציאות שאנו כה זקוקים לה.
אני לא הולך להעביר את הסעודה עם המשפחה שלי. אני לא מסוגל לכך, לא לאור הארוחה האחרונה שעברנו יחד. אני אסתגר לי בחדר. אני כבר מסתגר לי בחדר.
אני מתבייש בעצמי. אני עליתי על המשקל ואני השמנתי. קילו, אבל בכל זאת. בגלל שאכלתי. אז אני צם. מהיום, בתקווה שזה ימשך לנצח.
לא משנה כמה אני אשקר לעצמי אני עדיין אשאר אותו גוש שומן.
אני יכול להתגלגל יותר מהר, אני יכול להצחיק יותר, אני יכול להיות יותר טוב,
אבל אני עדיין אהיה גוש שומן.
הייתי אתמול אצל סבא/סבתא.
סבתא אמרה לי שהיא רוצה להראות לי משהו שכנראה שכחתי שהוא קיים.
היא לקחה אותי למטבח, הראתה את המקרר ופתחה אותו.
סבתא: "אוכל. אוכלים את זה."
אני לא מבין למה שופטים אותי.
אני כן שמן. אני פשוט פחות.
רוב האנשים שאומרים לי שאני לא שמן הם אנשים שהכירו אותי שהייתי ממש שמן. יחסית למשקל שהייתי בו ירדתי, את זה אני מקבל.
אבל למה הם לא מוכנים לקבל את זה שאני לא רזה? שעדיין יש מה להוריד?
ולמה לא תומכים בי?
שהייתי אצל הסבים אז אמרתי לסבתא שלי את מידת המכנסיים שלי כי היא שאלה לקניות שלי, סבא שלי חלף לידנו ואמר לי: "ועוד מעט תהיה 48."
דוגמא קלאסית ליחס של המשפחה. הם מזלזלים בי, יורדים עלי, מציקים לי, מפריעים לי ומשגעים אותי.
איך משיגים נטיות התאבדותיות חזרה?
הו כן, סליחה שרזיתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
