מאוחר בערב, יצאתי מחדרי לקול קולות ומצאתי את אחת הידידות של תאומותיי בסלון. שאלתי אם היא מתכוונת להסתובב בעיר והיא אמרה שכן, אחרי שהיא תנוח קצת כי היא חצתה חצי עיר.

עליתי לחדרי התלבשתי והצטרפתי אליהן.

חשתי מוזר. בדר"כ אין לי בעיה ללכת, אני אוהב ללכת. אבל אז חשתי חולשה, והייתי עייף. תמיד הלכתי את אותם הרחובות במרץ ללא שהיות, ומה שלקח לי אז 15 ד' לקח עכשיו חצי שעה.

ואולי זה בגלל שזה צום. אולי פסיכולוגית. אין לי בעיה של לא לאכול וללכת, עשיתי את זה כבר אינספור פעמים, אבל הפעם בגלל שזה 'צום' נפלתי.

בטיילת של העיר ראיתי ברזייה, עם שלל זקנים עם כיפות יושבים לידה ומרכלים על השכנים. לחצתי על הכפתור ולהפתעתי יצאו ממנה מים (זאת באמת הפתעה, בכל זאת, נתניה, הכל למראית עין). קירבתי את ראשי לשתות שעדר הזקנים התחיל לצווח "אבל אסור!".

התרוממתי, ששפתי יבשה וגרוני ניכר. סקרתי אותם ופתרתי אותם מזעקותיהם ע"י תגובתי.

"גם אסור לעשות בנים, ובכל זאת הייתם מתים לשכב אתי."

הלכתי.

חברתי חזרה לאחותי ולחברתה שנתקלנו בחבורת זעטוטים קטנים.

זעטוט: "אתה נועל נעלי עור."

אני: "גם יש לי צמידים."

זעטוט: "למה?"

אני: "כי אסור עור."

זעטוט: "ואם יש לי בבית ספת עור?"

אני: "אתה מתכוון ללבוש אותה?"

זעטוט: ~חושב~

         "אז למה?"

אני: "כי אני כופר."

זעטוט: "מה הקשר?!"

אני:-_-"

שחזרתי הביתה הייתי קצת על המחשב, וכבר ב12 בלילה ישנתי כמו תינוק.