זדיינו מפה.

בלוג הוא יומן, שלי.

אני אכתוב בו מה שבא לי.

ולא, לא עשיתי את זה בשביל הצומי.

כדי לקבל תשומת לב אני פשוט יכול להרים טלפון לאחד האלים.

אני ממש לא צריך לכתוב את מה שכתבתי.

וCORPUS CALLOSUM עם כל הכבוד לך, לנאורות שלך, לבגרות שלך, לדבר מלמעלה אני גם יכול.

אני בעצמי יכול להיות גם בוטה.

אתה מטפל באנשים שמנסים להתאבד כל יום?

שמחת זקנתי הצולעת.

זה לא אומר שאתה מכיר את הסיפור שלי, זה לא אומר שאתה מכיר אותי, זה לא אומר שאתה יותר טוב ממני ובטח שלא אומר שיש לך את הזכות להגיד לי מה אני.

אף אחד מכם לא יודע מה עבר עלי.

אף אחד מכם לא יודע מה היה הלך העניינים, וזה לא ממש "יצאתי לטייל לי כי משעמם לי בבית" אלא יותר בכיוון של לברוח רחוק עד כמה שאפשר ממני ומהאי הצלחה שלי להתאבד בגלל שאני לא עד כדי אגואיסט, ואני לא יכול פשוט לעזוב את סבתא שלי ככה סתם ולגרום לה לשברון לב.

מה גם שיש עוד סיפור. שקשור בי, באמי, ובגירוש. אבל עזבו. אני 'צומי'.

שתקומו בבוקר, ותחשו סלידה מעצמם אז תדעו מה אני מרגיש.

שתקומו בבוקר, ותבינו שמלבד עולם וירטואלי שנוגש לעיתים במציאות אין לכם שום מישהו שנחשב 'חבר' אז תדעו מה זה להיות אני.

שתבחינו בזריחה, ותבינו שלא ישנתם כל הלילה מסלידה כה עמוקה מעצמכם, מאי היכולת שלכם לשים להכל סוף, ומהדאגה לאנשים שתשאירו מאחור במקרה וכן תעשו לעצמכם משהו, אז תבינו שזה כמו להיות אני.

שההרגשה לא מתחלפת, שהזמן לא זז, שאתם תקועים והכל מסתחרר סביבכם בלי להתייחס אליכם, אז תדעו מה אני הרגשתי.

להיות תקועים פה שכל רצונותכם זה להיבלע ע"י האדמה.

אז מה עושים?

עושים את השטות הכי גדולה שאי פעם הפקתם.

בורחים מהכל בתקווה שזה יפתור את הכל. עושים דברים שבחיים לא הייתם עושים.

שזה יסתיים אז תבינו,

טעיתם.

הבעיות שלכם לא נפתרו. הם פשוט היו בהשעייה.

לא התכוונתי להבהיל, לא התכוונתי לפגוע במישהו מלבדי, לא חשבתי שזה יזיז למישהו, לא רציתי לקבל צומי.

רציתי שקט.

סליחה