חשבתי שזה לא יעבור לי. חשבתי שחצי שנה ירדה לטמיון כי חזרתי לדיכאון מתמשך שאני לא אוכל לצאת ממנו,

הרי במשך חמישה ימים המצב רוח שלי לא השתנה, הרגשתי נורא, לא רציתי כלום, לא היה לי חשק לכלום וכל מה שרציתי זה להיבלע ע"י האדמה.

עכשיו אני רגוע. עכשיו אני בסדר. פשוט הבנתי שאין מה לעשות בנוגע למה שהביא אותי לדיכאון.

דברתי אתו אתמול. שפכתי בפניו את הכל. את החששות, את הרצונות, את מה שאני חושב, את מה שאני חושב שהוא חושב ומה שאני משער שיקרה.

אמרתי לו שאז אני לא הייתי אני, ניסיתי לגרום לו להבין שלא הייתי אני אלא פשוט היסחפות בשל גורמים שונים שלא היו בהכרח בשליטתי.

ככל הנראה אני לא אפגוש אותו שוב, לעולם. הוא לעולם לא יוכל להרשות לעצמו להביא אותי למקום שבו החברים שלו נמצאים בגלל שאני לא מתקשר. הוא לא יכול להכניס אותי לחיים שלו.

הוא לא יודע בהכרח מי אני, הוא לא יודע בהכרח מה אני, הוא לא יודע בהכרח איך אני מתנהג בחברה, לא הייתה הזדמנות.

הכל נשפט ע"פ מקרה אחד שמראש היה אפשר להסיק שהוא אינו הולך להיות מוצלח.

אבל זה לא משנה. הרושם הראשוני עשה את שלו ונקבע שאני מוגלה מהחיים.

הוא לא אמר שזה לא נכון, הוא לא ניסה להגיד ולתרץ שאני לא מבין נכון. הוא אמר שאין לו איך להגיב. הוא הסכים בשתיקה להגליה שלי.

אין לי מה לעשות נגד זה. אני לא יכול לדרוש הזדמנויות נוספות, והוא אינו יכול/רוצה לתת לי כאלו.

הכל נחתם.

אני יכול לנסות, אני יכול להתחנן, אבל זה לא יקרה כך שאין טעם. אני פשוט צריך להשלים עם הגזרה.

ברגע שהבנתי זאת- שאין לי מה לעשות נגד וזה עוד מהלומה שאני צריך לספוג מהחיים, הכל שקע אצלי.

התחלתי להרגיש יותר טוב.

אין טעם להמשיך ולדון בדבר שאי אפשר לשנותו, ולכן לא מומלץ לשקוע לדיכאון אשר נובע מחוסר יכולת לשנות דברים.

אני שונא את זה שאני נקשר לאנשים ואז הם נרתעים ממני, בורחים ונעלמים לי. שאני מרגיש שאני נקשר למישהו אני מתחיל לשקשק מפחד שהוא יעלם, הפעם זה גם היה בצדק.

כל מה שיש לי להגיד זה, חבל.