"נראה שאתה החלטת שזהו עוד לפני שהבחור החליט שזהו ושאין הזדמנות שניה. אתה קשה מדי עם עצמך, מעביר יותר מידי ביקורת עצמי ויורד על עצמך חזק. בהחלט חבל, אתה עלול להפסיד ככה דברים טובים."
כה אמרה מינרווה הדגולה שלשום כתגובה לפוסט.
אלה חכמה.
מחשבתי מעוותת, ובשל זאת אני יוצא מנקודות הנחה אשר אני בטוח באמינותן למרות שהדבר היחידי שמקשר בניהן למציאות זה הדמיון שלי.
הבחור באמת לא החליט שאין הזדמנות שניה, והוא לא החליט לנתק את עצמו ממני.
דברנו. עצבנתי אותו. הייתה לנו שיחה הנוגעת למשיכה שלו, אשר לטענתו 'דופקת' לו את החיים.
הוא גאה וענו, מתוחכם ותמים, יוקד כשמש וקפוא כלבנה.
אני חושב שהבעיה שלו היא שהוא רואה בנטייה שלו מכשול ועצם כך הוא מגדיל ומכביד את ה'עול' הזה. הוא לא שלם עם עצמו. אני יודע שלפני שאני השלמתי עם עצמי היה לי יותר קשה. הוא כמוני, לא רוצה להפוך את הנטייה שלו לדבר המרכזי בחייו, והוא חושב שזה דבר זוטרי. אך מאחר ובחברה של היום הדבר הזה הוא הכי רחוק מזה, הוא נמנע מהכל. הוא לא רוצה להיות כזה, בשבילו זה הדבר הכי נורא שאי פעם קרה לו. הוא מהאנשים שהייתה להם תוכנית די ברורה לחיים ומה הם הולכים לעשות אתם, והנטייה הזו היא הפגם הכי גדול בתוכנית.
לכן שחשבתי לאיזה אל לאלל אותו החלטתי שהוא לא יהיה אל, אלא חצי אל. אל עלי אדמות. אכילס.
יופי, כוח, עוצמה, משיכה, עקב אכילס- הנטייה.
כל מה שאוכל לקוות זה שבשלב כלשהו בחייו הוא יתפקח ויבין שזה לא סוף העולם, לא כמו שהוא חושב. ברור שלא יהיה לו קל אבל זה לא אומר שזה הסוף.
אתמול לאכילס הייתה מסיבת גיוס. הייתי מוזמן והחלטתי לנסוע. לנסות לתקן את הרושם שהשארתי עליו.
פגשתי ידידה מקסימה שלו שפגשתי בה גם שבוע שעבר ונסענו יחד לצפון הרחוק. בדרך פגשנו עוד חבר שלו ושהגענו ליעד ירדנו. שם פגשנו עוד שתי חברות שלו וחכנו להוראות ממנו. שהן הגיעו לקחנו שתי מוניות ונסענו לחוף היום, לפני שהגענו למקום פגשנו עוד שלוש חברים שלו ובשולחן עוד כמה.
התחברתי אליהם, הייתי מרוצה, עכשיו הוא יכול באמת לראות אותי בסביבה אמיתית ללא לחצים ובלי דברים מוזרים שגורמים לי לתגובות שונות.
הצטערתי אבל שלא היה לי זמן אתו. ידעתי שאני לא אקבל ממנו חום. חברים שלו שם וזה בלתי אפשרי.
היה מוזר קצת. לא היה אפשר לחשוב שיש בנינו משהו. וזה נכון שלא היה אבל לא היינו יחד בכלל. לרוב אני הייתי סביב הבנות, כי נח להתחבר אתן. הייתי עם החברים שלו ולא ממש אתו. אחר כך שהתחילו להתחלק לקבוצות קטנות ישבנו יחד, אבל גם אז זה לא היה אחד על אחד אלא כולם במעין קומונה כזו. לא הרגשתי אאוטסיידר, היה לי ממש נחמד ולא היה לי נראה שמישהו הרגיש שאני לא קשור.
אכלתי שם. יותר ממה שחשבתי. לא תכננתי לאכול אבל הוא תקע בי מבט של "אתה-הולך-לאכול-ועכשיו". אז אכלתי, ואז התלהבתי מהאוכל, אז אכלתי שלוש פיתות.
בערך ב2 זזנו מהחוף לבית שלו. הזמנו מוניות והביאו לנו מוניות גדולה. מקום המדינה.
כשהמנוע כבה אחרי שזזנו מטר, זה לא הפריע לנו.
שזזנו שוב והמנוע שאג, זה לא הפריע לנו.
שהמנוע המשיך להיכבות כל דקה, זה לא הפריע לנו.
שהמונית לא סחבה, זה לא הפריע לנו.
שהתחיל להסריח משריפה כלשהי, זה לא הפריע לנו.
שהגיע לאפנו ריח מאוד חזק של גומי שרוף, זה לא הפריע לנו.
שראינו שיוצא עשן מהמנוע, אז הפריע לנו.
פתחנו את הדלת וברחנו כאחוזי טירוף. למונית שלום.
בביתו היה עוד יותר נחמד, מתישהו אנשים יצאו לגינה לשתות. אני יצאתי, הלכתי לבחורה שביליתי אתה את רוב הערב, הרחתי את האלכוהול ואמרתי לא תודה.
שנכנסתי חזרה לבית, והשעה הייתה בערך שלוש וחצי ראיתי פתאום את אכילס. הוא הסתכל עלי, הסתכל לצדדים, הבין שהחברים שלו מתחלקים לגינה ולחדרו ואף אחד לא משקיף עלינו וחיבק אותי.
החיבוק השפיע עלי יותר ממה שחשבתי. הוא היה חם, הוא היה מתוק, הוא צמרר אותי, לא רציתי שהוא יגמר לעולם. זה לא היה חיבוק רגיל, לא חיבוקים שאני מחלק לכל מי שרק מרשה לי, זה היה משהו שונה. נצמדתי אליו כלא נותן לו הזדמנות לברוח, והוא כתגובה (שדי הדהימה אותי) רק קרב אלי יותר. היינו מעין ישות אחת אשר חוששת שיתפסו אותה, ועם זאת חשה הקלה כה גדולה.
החיבוק היה ארוך יותר ממה שחשבתי שהוא ייתן, חשבתי שהוא עושה את זה כי הוא מרגיש שהוא חייב, אבל זה לא היה ככה. אחרי נצח נפרדנו וכל אחד הלך לדרכו.
הרגשתי חלול. לא רציתי שהחיבוק יפסק, הוא נתן לי יותר מדי, הוא משך אותי יותר מדי, רציתי שזה יקרה שוב. לא היה נראה שזה הולך לחזור על עצמו.
אנשים שגרו באזור החלו להתפזר הביתה ומס' האנשים בבית ירד. בחמש אכילס יצא החוצה לשאוף אויר, אני הצטרפתי אליו. ישבנו מחוץ לביתו על הגדר ודברנו. הבנתי שהחיבוק לא יחזור על עצמו. זה היה חד פעמי.
ירדתי מהגדר במחשבה לחזור לבית, שהוא החל ללכת. הצטרפתי אליו והסתובבנו קצת בשכונה. אז, מאחורי הבתים, הוא חיבק אותי שוב.
ושוב החום, הכמיהה, התשוקה, המשיכה חזרו והכו בי כגל על סלע. החיבוק נותק, מהר מדי לטעמי, והמשכנו להסתובב. אז הוא נזכר שאחת הבנות צריכה ללכת אז מיהרנו לבית. כולם תהו לאן נעלמנו ולמה לקח לנו כל כך הרבה זמן.
זמני אתו עבר. נגמר, וכל מה שנשאר זה רק טעם לעוד.
לאחר כ20 ד' בבית הוא מאס בו, ויצאנו שוב החוצה. הלכנו לגינה "מוגנת" והתחבקנו שוב, לא רציתי לעזוב אותו, הוא כל מה שיכולתי לבקש. הוא בדיוק הטעם שלי, הוא הגיע אלי מסנטה.
ביקשתי ונעתרתי, נשקתי לו. ושוב, והוא החזיר. ואז הפסיק. הוא הסתכל סביב ונראה מוטרד. ככל שהתכרבלנו יחד, ככל שהתנשקנו יותר הוא נראה יותר ויותר לחוץ.
שאלתי אותו אם הוא רוצה שאפסיק, הוא אמר שלא. השפעתי עליו. הוא לא היה במצב כזה בעבר, אחרי שהוא קבע לעצמו מה הולך להיות בחיים שלו ובין ההחלטות לצמצם כמה שיותר את אפקט הנטייה שלו.
כל פעם שראינו אדם קפצנו. הסתובבנו סביב עצמנו וחיפשנו מחסה חדש. התיישנו מתחת לשיח ולא יכולתי שלא לקפוץ עליו ולנשק אותו שוב ושוב ושוב. ירדתי לצוואר והוא נאנח, דאגתי לא להשאיר סימנים. המשכתי לרדת שאני מנשק אותו והגעתי לאברו. הרגשתי שהוא פועם אבל לא ידעתי איך אכילס יגיב, לכן קמתי.
תהיתי לעצמי איך זה הלך חלק. לרוב שאני מתמזמז קורים לי דברים, כמו תקיפת נמלים, התקף צחקוקים וכו'. בדיוק שמחשבה זו חלפה בראשי הרגשתי שזה לא הלך חלק. ירקתי מהפה פרח שנפל מהשיח על המכנס ונכנס לי לפה. ממש מלבב.
חזרנו לביתו והפעם אמא שלו הייתה כבר ערה. רוב האנשים שנשארו הלכו לישון, התרכזנו כולנו בחדר שלו ובחרנו סרט לראות. כולם הסתדרו בישיבה שכולם יראו ויצא שאני יושב לידו. ששילבתי ידיים יכולתי ללטף את ידו שגם הייתה שלובה. זה היה כל כך תמים. אנחנו מלטפים אחד את השני ומסתירים את אחד השני, רק שלא יתפסו אותנו. כמו ילדים קטנים.
לאחר זמן מה עוד אנשים עזבו וסדרי הישיבה שונו. אני נשארתי לשבת לבדי שהוא הצטרף למיטתו ושכבר בין בנות. הוא נרדם. כולם נרדמו. כל כך רציתי לקום ולשכב לידו, אתו, להתכרבל, אבל לא יכולתי. אסור. הייתי מייסור. אז, לשם האירוניה, הוא זע ונע והחל להתכרבל עם אחת הבנות שישנו לידו. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. רציתי להיות במקום הבת, רציתי לרצוח את הבת, רציתי להיות במקום אחר שומם רק אתו.
שבהיתי בו כשאני מחזיק את עצמי לא לפרוץ בבכי הוא התעורר, הוא הסתכל עלי. ניסיתי לחייך. הוא הסתכל סביב וראה שכולם ישנים. הוא קם ואמר לי לבוא.
הלכנו שוב לגינה, צהלתי. שהגענו אליה התנשקנו. נשכבנו והתחלנו להתגלגל אחד על השני ולהתמזמז. זה המשיך מעבר למה שחשבתי וירדתי לו קצרות. הוא גם רצה, אבל שוב המחסום שבי דכא אותי. לא יכולתי להתפשט, פחדתי להתפשט, פחדתי שהוא יברח. פחדתי שאני מאכזב אותו, התמלאתי פחדים ששיתקו אותי.
לבסוף הוא נתן טעימה קטנה שבטני מתהפכת ומתכווצת.
עמדנו ללכת והוא תפס אותי. המשכנו לעמוד שם דקות ארוכות שאנחנו מתנשקים. חזרנו אליו הביתה, התארגנתי עם הידידה ועזבנו חזרה לנתניה.
כל הדרך ליקקתי את שפתי, טעמו עדיין נישא עליהן. היא הסתכלה עלי במבט עקום.
שחזרתי הביתה לא יכולתי לישון. הרגשתי חלול יותר מתמיד. בדר"כ אני מקיף את עצמי בכריות כי אין לי עם מה להתכרבל. עכשיו זה היה שונה, כי יש מישהו, אבל הוא רחוק בצפון.
אם הכל יסתדר כמו שאנו מתכננים סופ"ש הבא אני אבלה אתו שכל משפחתו חוץ מאחותו לא בבית.
עדיין נצטרך לשמור על דיסקרטיות, אבל לפחות נהיה יחד.
אני צריך קונדומים -.-
וחרא של וורד הוא עשה לי רקע לבן!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy