למה אנשים נולדים?

יותר נכון, למה אנשים חוגגים את הלידה שלהם?

ולמה לעזאזל זה תמיד דופק לי את החיים?!

אתמול לחבר שלי היה יום הולדת. התאריך. הוא לא חגג אבל אני ועוד מס' חברים התאספנו אצלו כדי לאחל לו מזל טוב ולהביא מתנות. התיישבנו אצלו בבית וחשבנו מה לעשות. לאף אחד לא היה רעיון מקורי.

אז אפרודיטה התקשרה. היא הציעה לי להצטרף אליה ולנסוע דרומה, לפגוש את הרקולס.

התלבטתי מה לעשות. מצד אחד האושר שלי, עם האלים, מצד שני הברזה לבחור שלפני האלים נקרא 'חבר טוב' שלי. ששאלתי אותו אם יפריע לו הוא תקע בי מבט של 'בנזונה-בשביל-מה-באת-אם-אתה-הולך-?', זה עשה לי רגשות אשם, לא יכולתי ללכת.

יותר מכך טלי הייתה בדיכאון עמוק. היא לא ראתה את החבר שלה כבר 30 יום והיה עוד שבוע. הוא במעצר בגלל שחייל שלו ירה לכיוון לבנון, והאחריות נופלת על המפקד.

היא ביקשה ממני לא ללכת. החברה שהיינו בא לא עשתה טוב, לא לי ולא לה. להשאיר אותה לבד זה כמו לזרוק טלה שבור רגליים ללהקת אריות אשר גוועת ברעב.

החלטתי להישאר, למרות רצוני ללכת.

דפקתי את אפרודיטה, הכעסתי את האלים, גורל רע ציפה לי.

היו אתנו שתי בנות שכל הזמן ריכלו עלי ועל טלי. כמו זוג טיפשות הן ישבו מולי וריכלו. מתישהו נמאס לי ואמרתי לאחת מהן: "את יודעת, אני יושב מולך." היא עשתה את עצמה כלא מבינה.

כל כך מאסתי ביציאה המפגרת הזו. לא נהנתי, ונשארתי רק כי טלי הרגישה רע.

חצי שעה אחרי שביטלתי את התוכניות לנסוע לדרום בעל השמחה החליט להשבית את הכל, וללכת 'לישון'. אני יכול להתערב אתכם שהוא יצא לרקוד.

זה כל כך מכעיס אותי. הוא השאיר אותי אתו עם רגשות אשם שהוא יודע שהייתי שמח לנסוע, ואז הוא נטש אותי כי לא התאמתי לתוכניות שלו, כי אני לא רוקד.

מצב אידיאלי. האלים זועמים, ה'חברים' נוטשים, ואני נשאר לבד וסופג מכל צד חרא.

זה לא הזיז לי. רציתי להתעלות מעל זה.

חשבתי על אכילס. כל פעם שנזכרתי בחיבוק הראשון שלו התמלאתי חום וכוחות. שהייתי צריך לבכות, חייכתי ושמחתי.

אחרי הנטישה שלהם הלכתי עם טלי ויישבנו בהמבוגר בר. הזמנו צ'יפס. אכלתי, היה טעים. מזמן לא אכלתי צ'יפס.

שסיימנו נסענו אליה. שיפרתי לה את המצב רוח, דיברנו וצחקנו. לפחות לא כל הערב ירד לטמיון, הצלחתי להוציא אותה מהדיכאון.

ואז היא הזכירה לי את זה.

שישי הבא יש לה יום הולדת. שישי הבא הייתי אמור לנסוע לאכילס.

מצטער.

הפוסט נקטע.

הוא היה אמור להיגמר אופטימי מרהיב בגלל אכילס.

אבל אני מדבר עכשיו אתו.

הוא...

חיח

אני לא יודע איפה לקבור את עצמי.

הוא כל כך שונה. הוא כל כך מיוחד. הוא לא מבין את זה. הוא לא רוצה לפגוע בי, ולכן הוא פוגע.

מעולם לא הרגשתי את מה שאני מרגיש עכשיו כלפי מישהו.

מעולם לא התייחסו אלי כמו שהוא מתייחס אלי.

הוא אמר שכך הוא מתייחס לכל האנשים, אבל זה לא נכון.

שהיינו יחד, והחולצה שלי עלתה מעלה, הוא הוריד אותה חזרה. הוא כיסה אותי.

אף בן לא עשה את זה. שאר הבנים ניסו להוריד אותה, ניסו לשדל אותי להוריד אותה.

הוא מכבד אותי, הוא לא ניסה לפלוש הוא לא ניסה לעשות משהו שגורם לי אי נוחות. אני לא מוכן להאמין שהוא מתייחס כך לכל האנשים. זה לא נכון, הוא אומר את זה כדי להרחיק אותי.

כי אנחנו נקשרים.

כי הוא בארון. אפילו בפני עצמו. הוא לא 'יכול' להרשות לעצמו אותי.

הוא יכול. הוא רק לא רוצה.

שירצה.

בבקשה שירצה...

אני לא מסוגל אחרת. לא עכשיו, שאני כל כך זקוק לו, שאני כל כך רוצה אותו.

"כאשר אדם שלם עם עצמו, הוא רוכש את הטוב שאין לו ערך, שהוא החופש." אפיקורוס

אני לא רוצה לבכות, אני רוצה שהגוש יעלם לי מהגרון, אני רוצה לנשום רגיל, אני רוצה להיות נאהב.

עריכה:

23:40- אני מחליט שאני לעולם לא אוותר עליו לא משנה מה.

01:25- אני מדבר אתו עכשיו.

הוא אידיוט, אני אידיוט.

אבל מתאימים.

לא מוותר.

הוא מפחד,

אני בז לפחד (ומשקשק מהרעיון שהוא ישכח אותי).

מחר אולי הוא יהיה באזור.

מחר אולי נתחבק.

מחר אולי נתנשק.

העולם מרהיב, אבל הוא יותר.