אז ככה:

Waaaaaaaaaaaaaaaaaaaaaaa

LLLLLLLLLL

הוא לא השתחרר.

והפלאפון שלו סגור.

ואני לא מדבר אתו כי אי אפשר לדבר אתו.

ולא דברתי אתו מיום ראשון, ה7 באוקטובר 2007.

והיום כבר יום חמישי, ה11 באוקטובר 2007.

ומעפן לי.

אבל למרות זאת, אני לא עצוב.

ואני לא מאוכזב ואני בכלל לא מרגיש רגשות שליליים.

כלומר זה צבא, אין לי מה להילחם בו.

הוא בצבא ואני מקבל את זה.

טבעי שבחודשים הראשונים המצב יהיה שונה.

טבעי שהוא לא יהיה זמין.

אז אני זז הצידה. כלומר הוזזתי הצידה. עכשיו מה שחשוב זה הצבא.

למרות שאני גם די חשוב, אבל אני מבין.

אני לא נעלם, הוא לא נעלם, ולצערנו הצבא בטח שבטח לא נעלם.

רק חבל שאני לא אראה אותו הסופש. רציתי לראות אותו על מדים.

למזלי, לרעתו, הוא יהיה שם עוד שלוש שנים. אז תהיה לי הזדמנות.

פעם ראשונה שאני לא לחוץ מבחור. שאני יודע שהוא יהיה שם, שאני לא צריך לרדוף ולהיכנס לסרטים.

אני פשוט מרגיש טוב. זה חש לי טוב, אני נח.

הוא פשוט כל כך מתוק וחמוד ומדהים ושאני חושב עליו אני מתחיל לגרגר כמו ילד דפוק (או חתולה מיוחמת. בעצם לא, חתולה מיוחמת נשמע ראה וסוטה. אני לא סוטה. אני סתם חם עליו. בעצם זה גם מביא קונוטציות אז... ילד דפוק.)

כל פעם שאני נזכר בחיבוקים שלנו עוברת לי צמרמורת לאורך העמוד שידרה שגורמת לי להתפתל ולחייך.

שאני לא עושה כלום, או שאני עושה משהו לא חשוב, או חשוב, או שאני 'לומד', או שאני אוכל, או שאני בתהליכי שינה, או שאני מצחצח שיניים, או שאני... (הבנתם את הפואנטה) אז אני חושב עליו. ושאני חושב עליו העיניים שלי מנצנצות.

ואני כל הזמן מקפץ לי (כן, אני זוכר שאמרתי שאני לא אקפץ עד שאני אראה אותו, אבל שאני חושב עליו אני לא יכול שלא לקפץ. בתכל'ס, זה אחלה ספורט).

ואני לא יודע.

אני חושב שהגעתי לאן שרציתי מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג.

לאושר אופורי כזה. מתמשך.

כל השבוע הזה לא הייתי בדאון מלבד 10 ד' שלשום עם טלי שהיא גרמה לי להרגיש רע עם עצמי.

אבל עם סיום ה10 ד' האלו חזרתי לחייך.

וזה לאו דווקא פיזית, אלא יותר נפשית.

אני שמח. וזה לא נעלם.

גם עכשיו שאני יודע שהוא לא יוצא חמשוש, ואני לא אראה אותו הסופ"ש הזה (מה שאומר שלא ראיתי אותו כבר שבוע וחצי), ואפילו אם הוא ישתחרר מחר אני לא אראה אותו כי אני לא אוכל לנסוע אליו בגלל המסיבה של טלי, אני לא מתבאס.

זה לא מפריע לי. כי אני יודע שנפגש.

אני יודע שאנחנו כן נהיה מתישהו ביחד.

הזמן אינו רלוונטי כל עוד כן נתאחד שוב.

אז אני שמח וזהו.

שזה מצב מוזר בפני עצמו.

אני לא רגיל להיות כזה. אני תופס את עצמי מהלך ברחוב שומע שיר וחושב על לרקד.

להיות מאושר זאת תפישה שנראתה לי אחרת ממה שהיא באמת. חשבתי שזה הרבה עבודה, שזה משהו שלא יגיע אלי לעולם.

אבל זה הגיע. אני כן שמח. אני לא יודע אם אני מאושר, כי זה תמיד יכול להשתפר, במיוחד אם הוא יהיה אתי.

אך עם זאת אני במצב רגוע. במצב מבוסס, במצב שלא הולך להשתנות בזמן הקרוב. אני יציב. ויציב שמח.

אני לא בטוח שאני באמת תופש את זה. התפישה שאני שמח איכשהו לא מסתדרת לי במח.

אני יודע שמשהו שונה, אני יודע שאני לא מתנהג כהרגלי, אני יודע שאין לי שום מחשבות דכאוניות בראש.

אבל שמח?

אני?

נו מילא.

שחזרתי היום מהמכללה שמעתי את Singin' in the Rain. אז כמובן שהתחלתי לקפץ לי ולנסות לנקוש עם הלי קופר כאילו הם נעלי סטפס על המדרכה. אנשים הסתכלו עלי וחשבו לעצמם "איפה החבר'ה של אברבנאל?".

בזמן האחרון אני שומע יותר מדי את  Woman In Love וזה לא שיש לי את השיר הזה, זה פשוט מהרדיו. אות מסנטה?

וכדי לסגור מעגל בפוסט-

בוהו בוהו בוהו בוהו

הוא בצבא ואני לא רואה אותו.

והוא מסכני.

ובטח קשה לו, למרות שהוא גבר גבר.

ובטח אין לו אוכל טעים.

אולי אני אשלח לו עוגה עם משייף?

אה רגע. הוא בצבא, לא בכלא.

לא עכשיו בכל אופן :S