ביום שישי, ב04:32 התעוררתי.
חלמתי שקיבלתי ממנו הודעה.
"אני הביתה."
שקמתי הבנתי שזה היה חלום. הבנתי גם שהתחביר גרוע.
ומאחר והחלומות ברובם באים מהתת מודע, זה רק הוכחה לכך שאני באמת לא יודע לשון.
אבל כבר קמתי. יותר נכון זינקתי מהמיטה.
לקח לי שתי שניות להבין את הכל. להבין שנחרתי, שחלמתי, שהתעוררתי.
רצתי (שלחתי יד) לשידה ולקחתי את הפלאפון. שום הודעה.
הפתעה.
צנחתי חזרה למיטה וחשבתי עליו. הצטערתי שאני לא אראה אותו הסופ"ש. כל כך רציתי. והיו לנו תוכניות, והכל היה נראה מושלם.
לו היה בית ריק. אני הוזמנתי.
אז נזכרתי שלטלי יש מסיבה. הוא הוזמן אלי, אחותי נסעה והחדר שלה היה פנוי, והוא בקומה לבד כך שהייתה פרטיות.
אבל הוא אמר שהוא יבוא רק אם הוא ישתחרר בחמישי. והוא לא.
מה שכן, הוא השתחרר בשישי.
הוא הודיעה לי באמצע הרצאה.
יצאתי והתקשרתי אליו. הוא הצטער ואמר שאין סיכוי שהוא יבוא אלי.
שסיימתי את הלימודים רצתי (נסעתי באוטובוס) הביתה.
רצתי לדבר אתו. הבנתי שאני לא יודע עליו כלום. אני אפילו לא יודע איפה הוא בצבא.
התברר לי שאבי בדיוק ניתק את האינטרנט לבית, ולא יכולתי להתקשר אליו, הסיכוי שלא היו מצתתים לי אפסי.
כל מה שנותר לעשות זה לשבת בחדר, לבהות בפלאפון בתקווה שהוא יתקשר.
הוא לא.
חוסר התקשורת בנינו התחיל להעיק עלי. לא רציתי להגיע למצב שבו הוא חוזר לצבא לפני שאנחנו מדברים.
נסעתי למסיבה של טלי, חזרתי, ישנתי, קמתי וכלום.
אז התחתי לדאוג.
התחלתי לפחד. לא ידעתי מה לחשוב. ומאחר ולא ידעתי מה לחשוב הסרטים התחילו להיכנס לי לראש.
'מה אם הוא חשב על זה והגיע למסקנה שאני לא שווה כלום?'
'מה אם הוא שכח אותי?'
'מה אם הוא מצא מישהו יותר טוב?'
התחלתי לדבר עם ידידה שעדיין לא איללתי אותה, למרות שזה יקרה בקרוב.
כאשר ביטאתי את מה שהרגשתי בהתכתבות אתה, הכל הפך לאמת.
אז השמחה שליוותה אותי יותר משבוע נעלמה. התחלתי להיות עצוב. רצתי לדבר אתו. אם אני לא פוגש בו, לפחות לדבר.
כשהוא התחבר התקפתי אותו.
הוא לא הספיק להגיב ואני המשכתי עם השאלות שלי.
שמחתי שהוא התחבר. דברנו והוא סיפר על הכל. ומצליח לו שם, למרות שבהתחלה היה לו קשה. ואני מקווה שהוא יגיע לאן שהוא רוצה.
בשיחה שאלתי אותו בפחד אם הוא חשב על לשנות את היחס שלו כלפי. הוא אמר שלא, הוא עדיין רוצה להיפגש אתי. הוא עדיין רוצה אותי. אבל הוא אמר שהוא לא יכול לתת לי את כל מה שאני רוצה.
הוא לא מבין שכל מה שאני רוצה זה אותו. שלא יבין, לא מפריע לי כל עוד הוא באמת יהיה אתי.
מתישהו הוא התחיל לדבר על המפקד החתיך שלו. התחלתי לקנא, ועשיתי סצנות.
עלי הוא לא מדבר ככה, אז למה על המפקד שלו כן?
אז מה אם אין לי שרירים, ואין לי בייבי פייס ואני לא מ"כ?
זה רק הצחיק אותו.
טוב, שיצחק. אני גם יכול לצחוק. אתמול התחילו אתי. חאחאחאחא.
שבת הזאת הוא סוגר. שבת הבאה לא. אז אולי נתראה. אולי.
נקווה לטוב.
אני בכל מקרה עדיין שמח ועליז. אולי אתו אני אהיה גם מאושר.
אתמול נסעתי למסיבה של טלי עם ידידה שלי ותאומתי.
התלבשתי הכי יפה שיכולתי. דפקתי חתיכת הופעה. אפילו אהבתי את איך שאני נראה, וזה לא קורה לעיתים קרובות. אני פשוט הייתי יפה.
היו שם מלא אנשים. היו מלא אנשים שלא הכירו את שאר מלא האנשים. אני הכרתי חצי. טלי עצמה כמעט ולא התייחסה אלי, הסתובבנו עם הידידות שלה שהתלהבו מהשינוי שלי.
רזיתי, גדל לי השיער, ויש לי לוק "פריקי". הן אמרו אימו. אימו אמשלהן.
ששאלו אותי איך עשיתי את זה התחלתי לבלבל את השכל על דיאטה שמדיאטה. אז טלי הופיעה ואמרה: "הוא הקיא את הכל."
כעסתי עליה. היא לא יודעת את זה. היא סתם אמרה את זה, זה היה מגעיל.
לא התייחסתי והמשכתי "להינות". בהמשך הערב הבאתי לה את הברכה שכתבתי לה. היא לא קיבלה אותה בעין, היא אפילו התרגזה. היא לא רצתה שאני אתקרב אליה. חשבתי שזה בצחוק, אבל ככל שהלילה נעלם והבוקר הגיע הבנתי שזה לא כך. היא באמת התעצבנה. היא לא אהבה גם את היציאות שלי והיא כעסה עלי.
הבנתי.
איפשהו בדרך איבדתי אותה. היא לא מבינה אותי יותר. היא לא מבינה את ההומור שלי, לכן היא לא מבינה אותי. כולם כן מבינים. החברות שלה בכו מרוב צחוק על הברכה. הן צחקו מהיציאות שלי. רק טלי לא.
הבעיה היא שאני לא מסוגל לראות בזה הסוף שלנו. עברנו כל כך הרבה יחד שאני לא מסוגל לראות את עצמי לבד בלעדיה.
לא שהיא עוזרת לי.
לא שהיא מבינה אותי.
אבל בכל זאת, אני לא יכול בלעדיה.
היא הפכה ליותר מדי רצינית. רצינית וילדותית. שישבתי ודברתי אתה על זה, כי זה לא דבר חדש שהיא מתרגזת מהיציאות שלי, היא אמרה שזה לא מצחיק. שאני פשוט דפוק.
אני לא דפוק. היא דפוקה. (ילדותי משהו)
בצהרים התקשרתי אליה ואמרה לה שאני מצטער. על כל מקרה. זה לא יהרוג אותי.
לפני שעה ועשרים, משמע ב12 היא שלחה לי אסמאס שהיא גם מצטערת, ושהיא הייתה יותר מדי רצינית, ושהיא מתה עלי (איך אפשר שלא?) ושנדבר מחר.
אולי כן יש לה שכל.
ננסה לדבר אתה שוב. אם לא..
אני לא יודע מה לעשות. אני אובד עצות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
