לפני מס' ימים נתקלתי בבלוג, הוא נראה לי נחמד אז נשארתי. וכהרגלי לא הגבתי, אני מגיב רק שיש לי מה לומר.

אז נכתב פוסט שדרש ממני להגיב, אז הגבתי.

בעל הבלוג לא ראה בעין יפה את התגובה שלי, ודי החליט להעלות אותי על המוקד.

הוא אמר שבטח היו לי חיים נוראיים ואני לא יודע מה זו אהבה.

הוא טועה.

אם לא הייתי יודע מה זו אהבה הייתי נשאר אותו אידיוט שלא מבין מהחיים שלו.

האהבה, היא מה שהעירה אותי. שהתאהבתי בבחור.

זה גרם לי לחשוב, זה גרם לי להתבגר נפשית. אני לא יודע מה אני עשיתי עד אז, אבל בברור עד גיל מאוחר, כמעט 17, לא התבגרתי, לא באמת. אני לא יודע מה לעזאזל עבר עלי, או יותר נכון לא עבר עלי.

כן היה לי קשה, כן יש לי משפחה זוועה, כן יש לי תסבוכים, אבל אני לא יודע למה לא התבגרתי.

אני הייתי מפולג. צד אחד הכי ילדותי שיש, והשני הכי בוגר שיש. שום דבר באמצע, או זה או זה.

אבל שהתאהבתי בו, והכל היה מופע אימים ועברתי שנה נוראה ומייסרת, התבגרתי. אז באמת הרגשתי ככה. ושהתגברתי עליו, התבגרתי עוד יותר. הפכתי לחסין יותר.

בגיל 18 הכל התחיל להשפיע וניצני ההתבגרות שלי התחילו להראות פרחים. פתאום המראה השומני שלי, שעד כה לא הזיז לי בכלל, התחיל להעיק עלי.

עכשיו אני קרוב ל19. אני כבר לא שמן, אני כבר בוגר. אני מבין דברים.

לבוא ולהגיד שאני לא יודע מה זה אהבה זה יהיה דבר הכזב הכי גדול.

אמרתי את מה שהרגשתי. באתי בגישה רציונאלית, למרות שכל שאר המגיבים, פיות ורודות מתוקות והומואיות, באו בגישה של עולם מושלם ואגדי.

על גישה זו נשרפתי. רק בגלל שאמרתי שאין מקום לאהבה בין שני אנשים שנפגשו ליומיים, ויש חצי עולם בניהם. מה גם שאחד מהם הולך להתגייס. אז סליחה באמת, שאני לא יכול להרים את השרביט שלי ולראות עוד זוג הומואים מקפצים להם.

כותב הבלוג תקף אותי אישית. הוא פגע בי. הוא הגן על התמימות המפגרת של האגדות.

ומה אמרתי? שאגדות זה סיפורים.

אני לא בטוח למה הוא עשה את זה, אולי מכוון שהוא גם ידע את זה אבל לא רצה להודות בזה ובעצם שהוא התקיף אותי הוא התקיף את החלק שבו שגם טען לזאת. לא יודע.

עלי זה השפיע. פעם ראשונה שמישהו אומר לי שהתגובות שלי מבאסות וגורמות לכותב להצטער שהוא הוציא פוסט.