הציעו ללכת לקצונה ייעודית.

מה שאומר שאני אצא לקורס קצונה ישר שאני מתגייס, של שנה בערך ולאחר מכן תהיה לי שנה וחצי קבע.

אולי עוד חצי שנה בשל העתודה, מה שאומר שאני אעביר חמש שנים בצבא.

יש לזה יתרונות, וחסרונות.

אך הפעם, שלא כמו הבחירה בעתודה, אני חושב שזה באמת יעזור לי בעתיד. זה יקדם אותי בחיים.

עם הדיפלומה שאני אקבל אני יכול בעיקרון לנגב את התחת, למרות שכולם אומרים שזה "שווה".

כמובן שהצבא יגיד שזה שווה, כדי למשוך אליו עוד אנשים כאלו. הצבא צריך אנשי מקצוע.

בתור אחד שלא עבד הרבה זמן בחייו (אלא "מבזבז" את זמנו בהתנדבות, כבר 5 שנים, שדורשות הרבה מאוד זמן) אני חושב שדווקא הקצונה תועיל לי.

חשבתי על זה.

קבע, עם קצונה, מביא כסף. כסף טוב, במיוחד למשכורת של התחלת חיים. זה משהו שאני כן צריך לדאוג לו. יהיו אנשים שיגידו שאין לי מה להתחיל לדאוג לפנסיה שלי עכשיו, ואולי הם צודקים, אבל אין זה אומר שאני לא צריך להתחיל לדאוג למצבי הכלכלי בעתיד. לא שאני לא יודע להסתדר בלי כסף, אני יודע ואף עושה זאת, אך אני עדיין מסתמך על ההורים שלי. הם מכלכלים אותי.

שאני אהיה בצבא, הצבא יכלכל אותי, ברוב הזמן. מבחינה כלכלית הצבא מסדר אותי. המצב יהיה כמו שהוא עכשיו, רק שתהיה לי משכורת גם, שאותה אני מניח שאחסוך. בקבע כמובן שהמשכורת שלי תזנק ובשל היעדרות מחויבויות כספיות לאדם שמתחיל את חייו אני אחסוך יותר.

המכשול הכי גדול שלי בנוגע לזה, וגם החיסרון הכי מובהק זה שאני אמשיך לחיות בבית.

אני יכול לשכוח מכך שהצבא יכיר בי כחייל בודד, ואין לי לאן ללכת מלבד לבית שאני אשתחרר לשבתות.

התחלתי לדבר עם הצבא בנוגע למצב שלי, הצבא הרים לי גבה ואמר לי 'קישטא הביתה!'.

אם אני אהיה בקבע זה אומר שאני אמשיך לחיות בבית, אני אמשיך לחיות תחת מרות הורי ואחוייב לעשות מה שהם רוצים שאני אעשה.

מה שכן, אני חייב להכניס לעצמי לראש שכשאני אהיה בצבא המצב שלי לא יהיה כמו שהוא עכשיו. אני לא אחזור כל יום הביתה (ביקשתי יחידה סגורה. לאמא מחלקה) אלא רק חמשושים. אני רוצה להאמין שבשל זאת אמא שלי לא תריב אתי אבל אני לא יכול להסתמך על כך. אני ראיתי מה קרה השנה עם אחותי שהיא הייתה בשנת שירות. היא באה פעם בחודש וחצי לערך ושהיא הייתה בבית היו רק צעקות, שאמי דאגה לעשות.

כך ששוב אני מסתייג מהרעיון שלהיות "תקוע" בבית הזה יותר זמן ממה שנחוץ לי.

אף על פי זאת, הבסיס הכלכלי שהקבע יתן לי יוכל לשחרר אותי מעול הורי. אם אני אחסוך אני מאמין שיהיה לי מספיק כסף לעזוב את הבית (ולא לחזור לעולם).

אני יכול להתלונן על כך שאני אצטרך לסבול עוד כשנתיים שבעיקרון אני לא מחוייב כי אני בוחר להיות בקצונה אבל אם אני אחשוב טוב אני יכול לראות שזה סך הכל עוד שנה וחצי, שנתיים וזהו.

שנתיים שאני לא אצטרך להיות כל הזמן בבית.

אם אני לא אלך לקבע אני אגור בבית אחרי הצבא, אני לא ישר אמצע עבודה ואני יכול אחרי שנתיים להמשיך למצוא את עצמי בבית בלי יכולת לצאת ממנו.

יש לי אבל עוד זמן לחשוב על זה. ואולי הצבא בסופו של דבר יתחרט.

נראה לי שהבעיה הכי גדולה שלי היא שאני רואה את הכל רחוק ממני. אני מדבר על כך שאני אעזוב את הבית ואשתחרר מהורי ולא אחזור לעולם, אבל במציאות אני לא עושה שום דבר כדי לקדם את המטרה הזו. זה יותר חלום מאשר מציאות. אני צריך להתעורר.