העולם שוב צוחק עלי.

הוא לא סגר שבת, הוא חזר. הוא לא הודיע. לא הייתה לו בטרייה, וכשהייתה הוא היה בחברת אנשים כך שהוא לא היה יכול להודיע לי.

אי לכך לא נסעתי אליו, אי לכך אני לא רואה אותו.

למרות שזה לא מצב אופטימלי- הוא חוזר ואני יודע על כך רק מאוחר מדי ולכן אני לא רואה אותו, אני חושב שזה עדיף מאשר שהוא לא יחזור בכלל.

למרות שאני לא נפגש אתו, כשהוא בבית אני יכול לדבר אתו.

מה שכן, תמיד בתחילת השיחות אתו היציבות שלי בנוגע אליו מתערערת ואני צריך שהוא יאשר לי מחדש שהוא רוצה אותי.

אני צריך להפסיק עם זה.

אני יודע שהוא בדיוק נכנס לצבא, לא מסגרת קלה במיוחד, ואני צריך לתת לו מרחב. יש עליו לחצים גדולים, אני לא צריך להעיק עליו עוד יותר. הוא רוצה אותי, אני אותו, הצבא גם רוצה אותו, ומנצח.

אפילו אם אני הייתי רוצה לחנוק אותו, הצבא דואג שלא יהיה לו מרחב.

אנחנו לא מדברים כשהוא בצבא, זה קצת מתסכל. במיוחד לאור העובדה שלפני 2000 שנה אנשים תקשרו יותר מאשר שאנחנו מתקשרים.

אבל טירונות בסופו של דבר היא מסתיימת (נכון?).

כל פעם שאני חושב עליו אני מרגיש חמימות פנימית, כאילו צמר גפן ענק וורוד עוטף אותי.

הוא חמוד,  מתוק ומקסים. כיף לי לחשוב עליו. המילה היחידה שיש בעברית שמתקרבת להרגשה שאני חש כשאני מתקפל במיטה בחושך לבד וקרירות הטרום חורף גורמת לעורי להצטמרר, היא עליזות.

כי לא משנה מה אני מרגיש, לא משנה מה עובר עלי, כשאני חושב עליו אני מתחיל להיות שמח.

אני לא יכול למחוק את החיוך, אני לא יכול לכבות את הנצנוץ בעיניים, אני לא יכול להעלים את הפרפרים.

אפילו עכשיו ישנה חמימות בחזה שלי.

יש לי כינוי בשבילו. אני כבר שבועיים מחפש, וביום רביעי מצאתי. הוא לא מבין אותו, אני מניח. נתתי לו הסבר לא מספק מאיפה הכינוי הגיע, בהזדמנות אני ארחיב.

כל מה שנותר זה שהוא ימצא לי כינוי מקורי.

אני אוהב קיטישיות.

הוא גבר. שאלתי אותו היום אם הוא חושב עלי כשהוא בצבא, בשביל האגו שלי, והוא ענה בשלילה.

אבל הוא גם לא חושב על אמא שלו, אז זה בסדר. איזה מתוק...

בעעעע

אני מתחיל להישמע כמו טלי שהיא מדברת על החבר שלה. כל שניה זה "איזה מתוק, איזה חמוד".

אבל אבל אבל אבל אבל אבל הוא כזה חמודדדדדדדדדדדדדדדדד

הו סנטה, אכלתי אותה.