ביומיים האחרונים עבר עלי משהו שאפשר להגיד שהוא מעין משבר.

שלשום לא יכולתי יותר לא להיות אתו  והייתי צריך מישהו. הייתי צריך לחבק מישהו, הייתי חייב להרגיש מישהו.

זה לא קרה. הוא בצבא ואין אף אחד אחר שימלא את מקומו. אני גם בטוח שאני לא רוצה שמישהו אחר ימלא את מקומו, אני פשוט רוצה אותו. אבל זה בלתי אפשרי. השבוע השלישי שאני לא רואה אותו ואני לא יודע מתי אני כן אראה.

בהתחלה זה היה קל לא לראות אותי, נשארתי טיפש ולא נתתי לעצמי לחשוב יותר מדי. נהנתי מהרגע, מההד שנשאר ממנו, מהזיכרונות שרק הולכים ונמוגים עם הזמן.

עכשיו זה כבר לא פשוט. אני לא יכול שלא לחשוב, אני לא יכול שלא לתהות, אני לא יכול שלא לשאול את עצמי למה באמת לא נפגשנו.

כל זה רק מדכא אותי. חשבתי שאם באמת באמת נרצה, אנחנו נפגש. חשבתי והאמנתי שאם הוא רוצה לראות אותי כמו שאני רוצה לראות אותו זה יקרה. אבל זה לא קרה. אז לא להתחיל לחשוב שאולי משהו פה דפוק והוא לא באמת רוצה לראות אותי? שהוא רוצה להרחיק אותי כי כל הרעיון של זוגיות, עם בן, מרתיעה אותו עד כדי בריחה מוחלטת?

אבל זה לא מסתדר לי. ואני ידעתי שזה יהיה קשה, הוא אמר לי שיהיה קשה, הוא רצה למנוע ממני להגיע למצב שאני נמצא בו כעת ואני בחרתי להיכנס אליו כי הוא שווה את זה. אני יודע שאני אוכל את הדייסה של עצמי, אבל כשאנחנו מדברים, כשאנחנו היינו יחד הוא מעולם לא גרם לי להרגיש שהוא הודף אותי ממנו. ההפך, הוא רק גרם לי להרגיש שהוא כן רוצה אותי, שהוא כן כמהה לי. הוא לא ישחק בי, הוא מעל זאת.

לא במודע בכל אופן. אולי המלחמות הפנימיות שלו משפיעות על הלך הדברים בנינו, ולכן נוצר מצב שבו הוא משחק בי כשהוא לא מודע לכך בכלל, ואף יותר מכך- שהוא לא מעוניין.

ואולי אני מפרש את הכל לא נכון. אולי אני שוב חושב יותר מדי, אני מכניס את עצמי לסרטים וחי בעולם אשר מנותק מהמציאות.

לא משנה מה, אנחנו נצטרך לדבר. וסנטה יודע מתי זה יקרה. אני עדיין רוצה אותו, בכל אברי, אבל השאלה היא 'האם הוא גם רוצה?'.

אני חושש שאני רק מנשל את עצמי בכוח ממנו, הצבא צריך להיות בראש מענייניו עכשיו, לא אני.

יש ביטוי הומואי אשר אני סולד ממנו. "תנוח". אולי אני צריך להתייחס אליו.

לפני זמן רב הגעתי למסקנה שהאדם אמור להיות מאושר בגלל עצמו ולא בגלל בן זוגו.

כמובן שהתובנה הזו הגיעה רק לאחר שהגבתי לאדם אחד, כשאני חושב עליו ולא עלי.

אני מאמין שחלק נכבד מהדברים החכמים שאני אומר, או לפחות בעלי משמעות ועומק, נאמרים (או ליתר דיוק נכתבים) כאשר אני מגיב לאנשים.

הוא בתהליכי התגברות על האקס שלו, וזה משפיע על חייו ועל מצב רוחו.

אמרתי שהוא בתור אדם אמור להגיע לאושר בגלל עצמו, בגלל מעשיו ולא לראות את מדד ההצלחה שלוה אשר אמור להנפיק אושרה לפי בן הזוג שיש או אין לו.

הבן זוג אמור להיות תוסף, לא משהו שבגללו אתה מאושר. בין אם אתה לבד ובין אם אתה לא אתה צריך להיות שמח. אם יהיה לך בן זוג, מה טוב, תוכל להיות מאושר עוד יותר.

אבל אסור להיות מאושר רק בגללו, כי אף אחד לא אומר שהוא יהיה שם לנצח.

רעיון נחמד, מילים נחמדות. הכל נחמד. אבל להעביר את זה למציאות מהתיאוריה, זה לא כזה קל.

זה דבר נכון, אני בספק אם מישהו יבוא וישלול את דברי.

אולי זה רק לי, אבל אני באמת מתקשה להיות שמח רק בגלל עצמי. כמובן שזה בגלל הדפקטים האישיים שלי, כמובן שזה בגללי רגשי נחיתות וחוסר אהבה, כמובן שלאף אחד זה לא באמת מזיז.

אני לא יכול להיות פשוט מאושר מעצמי כי אני לא באמת מאמין שאני שווה משהו. למרות הכל, ואף על פי הכל, אני לא לגמרי מרוצה מעצמי. שזה בסדר גמור, אני לאו דווקא רוצה להיות נרקסיסט, אבל צריך להיות לי סוג של ביטחון בנוגע לעצמי. ואותו כן השגתי. נכון שהוא לא מושלם, לא כמו שיהיה למישהו אשר ניחן בגנים טובים ובמשפחה טובה והיה לו קל בחיים, אבל הוא קיים.

אבל מהקיום, כשהוא בתהליכי התגברות, לאושר מוחלט ותחושת רווחה בנוגע לעצמי?

אני לא חושב שאני אגיע לזה.

אני צריך לדעת שיש אנשים שאוהבים אותי ושאני יקר לכם. אני צריך את האישור הזה כי בחיי היומיום זה לא קורה לי. במיוחד לא במשפחה. הם גורמים לי להרגיש הכי רע עם עצמי.

לאוייבי הגרועים ביותר אני לא מאחל משפחה כמו שלי.

אני לא אמור לתלות את האושר שלי באחרים, אבל אם אני לא אתלה את האושר שלי באחרים אני לא אהיה מאושר.

מה שמבאס זאת העובדה שאני בכל מקרה אני לא מאושר. הייתי שמח, זה עבר, ולא הגעתי לתחושת האושר. הוא לא הגיע אלי, הוא לא נגע בי, הוא לא נשק לי, הוא לא עטף אותי בחום.

מהמקום שאני בא אני לא יכול להיות פשוט מאושר בגלל עצמי, כל הזמן מזכירים לי עד כמה אני צריך לתעב את עצמי.

מצד שני, העובדה ששום דבר לא משתנה גם כאשר אני תולה את האושר שלי באנשים, די מעודדת.

אולי אני לא מאושר, אבל לפחות אני לא אקמול שהאדם מתפוגג, כמו שתמיד קורה.

בסיס המבטחים שלי אצל האלים מתפוגג. אני לא מסוגל להציק לאנשים, אני לא יכול לכפות עליהם את עצמי. לכל אחד מהם, שלא כמו לי, יש חיים. לכל האנשים בעולם יש חיים.

לי יש קיום. בלתי רצוני עד כמה שארצה, הוא לא יעלם.

אני לא בטוח מה יותר מתסכל, המצב שלי כרגע  או הרעיון שאני לא אמות לי בקרוב ומצב זה רק ימשך.

החלטתי להפסיק לחשוב בנוגע אליו. אני אתגעגע, אני אחלום. אכבוש את התשוקה ואחכות לו. להיות אתו עד שהוא יגיד לי די. להפסיק להיות פסימי דכאוני, להיות שמח מטופש.

אז החיים קלים יותר.

אני לא סובל את המשפחה שלי. אני לא סובל את האחיות שלי.

אני לא מסוגל להיות במחיצתן.

הייתי אצל סבתי אתמול והיא נתנה לי כסף, שיהיה לי. קצת, אבל בכל זאת כסף.

אחותי הקטנה לקחה לי אותו מהארנק. אני יודע שזו היא. כשבאתי ואמרתי לה להחזיר לי היא התחילה לצעוק עלי שזו לא היא. כשהלכתי להורים שלי הם רק צחקו עלי ואמרו לי שזו בעיה שלי.

התעצבנתי עליה והתחלתי לצרוח עליה, אני זקוק לכסף הזה, באיזו רשות היא באה ולוקחת לי אותו?

היא התחילה לבעוט בי. אני לא איש אלים, אבל כשמרביצים לי, כשלוקחים ממני דברים בלי רשות, כשמרגיזים אותי, אני נלחם. העפתי לה את הרגל בסטירה מצלצלת.

היא כתגובה לקחה עט ותקעה אותה בכף היד שלי.

כשהיא עזבה אותה העט נשארה תקועה בי. לאמא שלי זה לא הזיז. יותר מכך, היא אמרה לי לא לגעת באחותי.

יש לי עכשיו חור נפוח עם דיו בפנים.

אחותי לא תקעה לי סכין בגב. היא תקעה לי עט ביד והרעילה אותי עי" כך.

אני מתעב את המשפחה הזו.

אני כל כך רוצה לברוח מכאן אבל אין לי לאן. אף אחד לא רוצה בי. אפילו הצבא מעביר אותי מאדם לאדם בנוגע לבעיות משפחתיות. לצבא לא אכפת. אף איש הוא לא האיש הנכון.

חצי שנה ואני מתגייס. אז אני עוזב את הבית. אם הצבא לא יכיר בי חייל בודד אני אגור ברחוב. בכל מקרה חצי מהחיים שלי הסתובבתי ברחובות.

נ.ב

ידעתם שבמקור המספר של השטן הוא 555?