היא יצור נורא.

קודם היא תוקעת לי עט ביד (יש לי חור בכף יד. אני סוג של ישו עכשיו?) ואז היא עוברת בין המחשבים והורסת אותם בשיטתיות.

היא הרסה את המחשב של אחותי, ירדה למחשב שלי והעלתה אותו על המוקד.

כרגע אין לי מחשב.

זה מחרפן לי את הצורה. אני מתקיים על המחשב שלי.

אז אני במכללה.

"מעדכן".

אני כל כך שונא את זה.

יש לי כל כך הרבה מה לומר, במיוחד בנוגע אליו (היצור הכי חמוד ומדהים שגורם לי לגרגר כל פעם כשאני חושב עליו).

אבל אני לא יכול, כי אין לי זמן.

אני שונא את האחיות שלי. כבר אמרתי?

אתמול הוא סימס שלי. וחשבתי על זה והגעתי למסקנה שיש משהו חזק מעלינו שעושה דברים.

ואני לא מאמין בה', לסיבת טיפשה שכמותה, אבל זה די מטריד.

אולי זה גורל, אבל אני גם לא מאמין בו. למרות שכן יש משהו בקארמה.

התחלתי להיות דכאוני, במיוחד בנוגע אליו, אלי ומה שהולך בנינו.

ידעתי שאני חושב יתר מדי ומנתח יותר מדי ולא נותן לעצמי להיות שמח. סוג של הרס עצמי.

אף על פי שאנחנו לא נפגשים אני יכול להיות שמח כמו שהייתי בשבועות האחרונים. הוא בצבא, מצב שלא אני ולא הוא שולטים בו. לכן אין לי סיבה להתמרמר (יותר מדי).

הסמסים שלו כאילו באו ואמרו לי: "איזה הומו מטופש אתה, תפסיק כבר לחשוב".

אז אני מפסיק.

אני אחזור להיות שמח, ושאני אראה אותו אני אעטוף אותו בנשיקות.

ואפיל על הריצפה, ואפשיט וארווה את צמאוני.

הגעתי למסקנה הזו:

אני צריך סקס!

מתנדבים?

אני צריך לפרוץ למתקן צבאי, לחטוף חייל, לגמור.